"אחד סוכר, נטול פרשנות בבקשה"- מי מפחד מקפה בקליניקה?
ענבל מילר היללי | 21/3/2018 | הרשמו כמנויים
אצלי בקליניקה שותים במהלך פגישות. לפעמים קפה, לפעמים תה, לפעמים מים. אם זה ילד, גם ויטמינצ'יק הולך. אין לי קנקן שתיה שמחכה על השולחן, או תמי 4 בחדר המתנה. אני בודקת בתחילת פגישה עם כל אחד ואחת אם רוצים לשתות, ומה. לפעמים אני שותה גם, לפעמים לא.
אני יודעת שמטפלים רבים מציעים שתיה, גם מטפלים דינמיים, ושזה כבר מזמן לא טאבו. אולי לא כל כך מזמן, בעצם. בהיותי פסיכולוגית צעירה אחרי התמחות, עוד ישבתי ביום עיון שאחת המרצות בו דיברה ארוכות על מחווה של הצעת מים למטופל צמא ותשוש, כאילו היה מדובר באירוע חריג הדורש הבנה אנליטית מעמיקה כדי להצדיקו. אני יכולה רק לקוות שהתבוננות מהסוג הזה הייתה מתקבלת היום בגיחוך.
ולמרות זאת, לא פעם בהדרכות, חשתי אי נחת אצל המדריך או המדריכה מהמנהג שלי להציע קפה למטופלים. מעולם לא נאמר לי להפסיק לעשות זאת, ואני גם לא חושבת שיכול היה להיות לזה מקום, בהדרכה מהסוג שאני מחפשת, ומצד שני, לא הרגשתי שיש מספיק אפשרות להחזיק את הדבר- כשאלה, ולא כסימן קריאה. כאילו אמרו לי, "נו בסדר, אם את חייבת, אבל שתדעי שזה לא מרגעי השיא שלך כמטפלת דינמית". הנקודה היא שאף פעם בהדרכה לא נאמר לי, "בואי נחשוב רגע על העניין הזה של הקפה. למה את בוחרת כך? מה זה בשבילך? מה זה בשביל המטופל? מה נכנס למפגש שבתוכו המטפלת והמטופלת שותות קפה יחד? האם זה מפריע לעבודה הדינמית? ואם כן, איך ניתן לחשוב על כך? "
אני לא בטוחה למה השאלה לא הועלתה לדיון בהדרכה. יכול להיות שזה מסוג הדברים שמעוררים אמביוולנטיות סביב פער הדורות בין המודרך למדריך. המדריך, כנראה קרוב יותר לעולם הקלאסי- האורתודוקסי של הפסיכואנליזה, רוצה לשמור עליו מבלי לאבד את הפתיחות לדרך הרעננה והחופשית יותר של המודרך. המודרך לעומתו, מנוהל פחות ע"י הצורך לשמר מסורות ישנות, ולכן נהנה אולי מיותר דרגות חופש סביב שאלות של טכניקה, אך גם חושש לאכזב את המדריך. דינמיקה כזו עשויה להביא לדפוס של זהירות והימנעות.
כך או כך, אני מודה שאף פעם לא העליתי בעצמי את השאלה לדיון, כנראה מחשש שאיכשהו אשתכנע שזה לא מתאים, ואאלץ לוותר על הדבר הזה, שמסתבר, קיבל חשיבות גדולה בעבודה שלי.
המנהג הזה הפך לחלק מהטקס, חלק מהסטינג-כמו לצלצל באינטרקום, כמו לעלות במדרגות, כמו להגיע בשעה קבועה מידי שבוע. אם אני לא אציע משהו לשתות, או אם מטופל שבדרך כלל שותה, לא יענה להצעתי, הוא או אני כנראה נשאל: מה קרה הפעם? זו תהיה חריגה מהטקס, וזה מה שיסומן כדבר מה חדש, ולא עצם ההזמנה לקפה או ההיענות לה .
אז הזמנתי את עצמי לחשוב על זה כאן, לחפש לעצמי את השאלות והתשובות לאקט הזה של ההזמנה לקפה. אקטים בטיפול, בוודאי אלו שמגיעים מצד המטפלת, כך חינכו אותי, דורשים חשיבה והסבר.
אני מתחילה בי-במטפלת- כי בסך הכל, "אני התחלתי". ההזמנה לקפה מגיעה ממני, ויש לכך משמעות. נדמה לי שלשתיית הקפה יש פונקציה מסוימת עבורי בטשטוש יחסי הכוח וההיררכיה בחדר, כאילו מתוך צורך שלי לומר (לעצמי ולמטופל): "זה לא כל כך מפחיד כאן, בסך הכל מפגש אנושי, אפילו אפשר לשתות קפה יחד". ואולי אפילו אני מוסיפה בתוך זה: "כמוך, גם לי יש צרכים. ולא אכפת לי לתת לך לראות אותם מידי פעם. בכל פעם שאלגום מכוס הקפה שלי, אתה תדע, שכמוך, גם לי יש צרכים".
למה חשוב לי שהמטופל ידע שיש לי צרכים? למה חשוב לי לטשטש את יחסי הכוח? להרגיע את החרדה?
שאלה. כמו שאומרים פסיכולוגים, כשהם רוצים להרוויח זמן. יש לי כמה מחשבות על זה, הקשורות לזהות שלי כמטפלת, כמו שאני תופסת אותה.
מבלי להיכנס לסוגיות אישיות מידיי, ולכל המחשבות שלי בנושא, אגיד בכלליות שאני מכירה את הצורך שלי להיות מטפלת נגישה, מזמינה, לא מאיימת, לא סמכותית מידיי, ואני גם יודעת על מה הוא יושב. זו מי שאני כמטפלת. אני מאמינה שההכרות שלי עם החלק הזה של הזהות שלי תסייע לי כשאצטרך להתמודד עם שאלות שיעלו אצל המטופל שלי בהקשרים האלו. ומניסיוני, הן בדרך כלל עולות, כך או אחרת. אני מעדיפה להכיר את הצורך שלי מאשר לשאוף להיות ללא זיכרון וללא תשוקה. הצורך הזה הוא גם מה שמאפשר לי לשתות בעצמי קפה עם המטופל שלי-לתת לו לראות אותי שותה, ובתוך כך את הצרכים שלי כאדם נפרד. אני לא חושבת שזה עניין של מה בכך, ואני לא חושבת שכל מטפל היה מרגיש בנוח במקום הזה, לטוב ולרע. זה גם עניין אישיותי, וגם עניין ערכי-תפיסתי, וממילא שני הדברים הולכים יחד. הרי לא במקרה אני מחוברת מאוד לעמדה ההתייחסותית. אני מטפלת שמוכנה לעבוד עם הסובייקטיביות שלה בחדר. אמנם, אני עובדת בחדר עם " הסובייקטיביות המטפלת" שלי, כי יש לי תפקיד, אבל איני מתיימרת להשעות או להשהות אותה, ואין לי כוונה או רצון להכחיש את הקשר שלה עם מי שאני כאדם שלם. לכן, אני שותה קפה עם המטופלת שלי, ומאמינה שהאקט הזה יצטרף לשלל האקטים האחרים שנוצרים על ידי בחדר במתכוון, או שלא במתכוון, והם מי שאני, וחשוב מכך- מי שאני, עם המטופל או המטופלת הספציפיים, כמו שמתארים מיטשל (1993), אוגדן (1994), ודיוויס (2004), אם לציין רק כמה דוגמאות של כותבים הרואים כך את המפגש האנליטי. הרי לא עם כל המטופלים אני שותה אותו הדבר, או שותה בכלל.
אני ערה לכך שעלולות להיות השלכות להזמנה שלי, ושהיא מעוררת אסוציאציות מסוימות לגבי סוג היחסים שאני מציעה. אולי ההזמנה מבלבלת או מטשטשת את מבנה התפקידים בחדר, אולי זה חודרני, פתייני, אולי זה הופך את המפגש לחברתי מידיי, "בית- קפה מידיי", באופן שמפריע לדברים החשובים, ובכלל זה לכאב, לעלות.
יחד עם זאת, ניסיוני מלמד אותי שההזמנה לקפה אף פעם אינה עומדת בפני עצמה, כמו כל דבר אחר, וגם אם היא עלולה לעורר קונוטציות ואסוציאציות מסוימות, אלו אינן מחייבות את כל המטופלים, אינן מכריעות לשום כיוון את גורל הטיפול והקשר, ולא מחבלות ביכולת לעשות עבודה דינמית משמעותית. גילוי נאות: גם כמטופלת אני מכירה היטב את טקס הקפה, ולא יהיה מרחיק לכת לומר שבמידה רבה למדתי אותו בטיפול שלי. כמי שמכירה את הטקס משני צידי המתרס, קל לי יותר לעמוד מאחורי האמירה הקודמת. הטקס, גם אם מעורר אסוציאציות מסוימות, המלמדות משהו אמיתי עליי ועל הטיפול שניתן לקבל ממני, אינו שונה מהותית מכל מחווה התנהגותית אחרת, קטנה או גדולה, מודעת או לא, שמגיעה ממני וחושפת משהו על הסובייקטיביות שלי כמטפלת וכאדם. מכאן והלאה, ההתפתחות יכולה ללכת לכל כיוון שהוא, שתלוי הרבה מאוד במפגש האישי והייחודי ביני לבין המטופל או המטופלת הספציפיים, והיכולת שלי להחזיק התבוננות דינמית על כל מה שמתרחש, מתוך הבנה של הטרנספרנס כ"מצב טוטלי" (בטי ג'וזף, 1985 ), שהכל-גם הקפה-שייך אליו. ואני מוסיפה על בטי ג'וזף, בהקשר של הטרנספרס כ"מצב טוטלי", את ההבנה של "פסיכולוגיה של שני אנשים". כלומר, כל מה שקורה בחדר רלוונטי להבנה של יחסי האובייקט המופנמים של המטופל, אבל לא רק כחלק מיחסי העברה-העברה נגדית. למטפל, יש דרמת יחסי אובייקט משלו, והיא מתערבבת כל הזמן עם זו של המטופל, שמגיב אליה ומושפע ממנה באופן שיוצר תמהיל ייחודי וחד פעמי של יחסים. תפקיד המטפלת הוא לייצר משמעות מתוך ההתרחשות הזו ולתקשר אותה בדרך מועילה למטופלת. כדי להיטיב לעשות זאת, הדגש בעיניי צריך להיות פחות על ההחלטה אם להציע קפה או לשתות אותו, אלא על היכולת להתבונן על ההתרחשות הזו באופן לא הגנתי. כמובן, לא נובע מכך שאין משמעות לבחירות שלנו ושכל אקט בטיפול מותר ורצוי, ובלבד שנוכל להתבונן עליו, אבל כדאי לזכור שמטפלים שונים מסמנים עבור עצמם דרגות שונות של חופש בנושאים שונים, כפועל יוצא של אישיותם, וכשם שאין תיאוריה אחת, כך אין דגם אחד של מטפל שעובד נכון. תחושת החופש והמרחב, גם זו של המטפל, חשובה מאוד בעיניי להצלחת הטיפול. וכפי שכבר הצעתי ברשימה אחרת בבלוג-חופש, אין משמעו הפקרות, ואין משמעו בלבול בתפקידים. טקס הקפה הוא רק מופע אחד מבין רבים אחרים הנוגעים בסוגיות חשובות של חופש ואחריות בהקשר של צרכי המטפל, הבדלים בין מטפלים, ושאלות של זהות המטפל או המטפלת. אני מקווה שאוכל לכתוב בהמשך עוד על הסוגיות האלו, שמעניינות אותי מאוד.
לאורך השנים אספתי הרבה התנהגויות, חוויות ואסוציאציות הקשורות בטקס הקפה, בתוך המפגש ביני לבין המטופלים שלי. עולים בראשי הרבה רגעים משמעותיים וייחודיים שהתאפשרו במפגש, דווקא בזכות הקפה. הרי כל מטופל מגיב בדרכו להזמנה שלי לקפה, בהתאם למה שהיא מעוררת בו. קודם כל עליו לבחור אם ואיך להיענות, ואח"כ אם ואיך לשתות, ואח"כ אם או לא לתת את דעתו לשאלת הטעם, הטמפרטורה, הספל המכיל אותו, ואחר כך, אולי, לשאלה איך הוא חווה את ההזמנה שלי לקפה, וגם את השתייה המשותפת. לכל אחת מהשאלות האלו יש משמעות קונקרטית וסימבולית. בהקשר הזה, אני קצת רואה את עצמי כ"קוראת בקפה", המנסה ללמוד משהו על הריתמוס המשותף והייחודי הנוצר ביני ובין המטופלת שלי סביב הטקס הספציפי הזה, שאולי אינו שונה במהותו מטקסים אחרים שהמפגש הטיפולי משופע בהם, אך גם נושא מאפיינים ייחודיים, שעל חלקם ניסיתי לחשוב כאן.
לפעמים אני מוצאת לנכון לשקף משהו בקשר "להתנהגות הקפה", כפי שאני מבינה אותה, לעיתים נדירות יותר-להציע פרשנות. לרוב, אני רק מחזיקה את מה שאני חושבת שאני מבינה, אצלי בראש, ואוספת אל תוך ה-reverie שלי. לפעמים המנהג הזה והתגובות ההדדיות אליו מקבלים איכות של אנאקטמנט, לפעמים זה חלק מההחזקה, לפעמים דרך "לחיות חוויה יחד" (ויניקוט, 1945). לפעמים אני לא מציעה בכלל קפה, או שותה אותו, כי זה פשוט לא מתאים, עם המטופל או המטופלת הספציפיים.
ולפעמים...רק לפעמים, קפה הוא רק קפה.
מקורות:
ד. ו. ויניקוט (1945). התפתחות רגשית פרימיטיבית, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב". תל אביב: עם עובד, 2009.
ת. ה. אוגדן (1994). השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות, "על אי היכולת לחלום". תל אביב: עם עובד, 2011.
ס. א. מיטשל (1993). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים, 2003
B. Joseph (1985). Transference: the Total Situation. In International Journal of Psychoanalysis, 66, 447-454
J. M. Davies (2004). Whose Bad Objects Are We Anyway?: Repetition and Our Elusive Love Affair with Evil. In Psychoanalytic Dialogues, 14 (6), 711-732
