תור לרופאה / סיפור קצר מאת שלי רקובר

חברי הקהילה | 30/7/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"התור נקבע עבור יוספה מרכוס, ביום שלישי, השמיני לפברואר בשעה 11:00 בבוקר, נא להגיע עם כרטיס מגנטי ולהודיע למוקד על כל שינוי או ביטול. תודה ויום טוב".

יוספה ניתקה את השיחה בתחושת הקלה. מחר, כבר מחר היא תראה את הרופאה. אישה גדולת גוף, בעלת מבטא רוסי כבד וגינונים אימהיים. מן "ביג מאמא" כזו שרק מלראות אותה יוספה כבר נרגעת. כאילו שלידה כל החיידקים, הוירוסים ובעיקר הפחדים והמחשבות הרעות, מתפוגגים. ה "ביג-מאמא" הרוסייה הזו, שקו מחשבתה ההגיוני, מלווה פה ושם בשיבוצי מושגים רפואיים לא ברורים, מצליח בכל פעם גם לאתגר את הגרועות שבמחשבותיה של יוספה וגם להרגיע אותה.

בזמן האחרון הכל כואב ומציק לה ליוספה. הפרקים בידיים ובברכיים. הגב התחתון תחת מחאה תמידית. כתמים הופיעו על עור הפנים והזרועות. נפיחות תחת אחת העיניים, צהבהבות בשיניים, נשירה מוגברת של שיער ונדודי שינה. בזמן האחרון, היא ממש חוששת ממפגשי הבוקר עם בת דמותה שבמראה. מתי, מתי הפכה לאישה המבוגרת הזו? מאיפה היא בכלל באה ולמה היא נשארת? כל צחצוח שיניים, כל הברשת שיער, כל התארגנות מול המראה, מאלצים אותה להתעמת עם האישה הזאת.

האמת, זה לא שהיא כל כך זרה לה. דווקא קצת מוכרת, במיוחד מרחוק. הנוף הכללי אינו זר, זה הרזולוציות הקרובות שגורמות לה להחסיר פעימה בדאגה. חלונות העיניים מטושטשי גבולות, זוויות הפה הנרפות. אפילו האף אינו אותו האף. יכל להיות שגדל? כן, ללא ספק. כבר לא אותו כפתור סולד שהיה ואף לא יווני הדור שיכל היה להיות. גוש בשר רופס התנחל לה באמצע הפרצוף. רק זה לבדו מהווה עילה מעולה לפגוש רופאה.

אבל לא. לא הפעם. הפעם זה רציני יותר, חמור הרבה יותר. המחשבות של יוספה טסות בכיוונים שכלל אינה רוצה לדמיין ולא מצליחה להימנע מלחשוב.

אפילו חמור יותר מתעוקת החזה שחשה בכל פעם שחוזרת מאימון ריצה אינטנסיבי. מתי נהפכה לכזו ספורטאית נמרצת, היא תוהה. ממתי היא בכלל נהנית מלעשות ספורט? כילדה שמנמנה וגמלונית תמיד נמנעה מלהזיז את עצמה יותר מדי פן הילדים ילעגו לה. במיוחד לאחר הפעם שבאופן כה לא מודע לעצמה, כפי שרק ילדים יכלים לפעמים להיות, רצה במכנסונים קצרים ברחבת המשחקים שמתחת לבית הוריה, במשחק תופסת סוחף. עד שאותה ילדה נבזית, שלא את צורתה ובטח שלא את שמה היא זוכרת, אבל בהחלט זוכרת איך צחקה על רעידות השומנים שברגליה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

גם נעוריה עברו ללא אירועים ספורטיביים משמעותיים אלא אם כן לוקחים בחשבון נענועים וענטוזים נמרצים ברחבת הריקודים. כי שם דווקא הפגינה כישורים לא רעים, כך לפחות היה בעיניה של פלוגת גברברים קטנה שהתגודדה סביבה, כמו יתושים סביב מקור אור. אז מאיפה הופיעה הספורטאית הזאת, שדופקת ארבעה, חמישה אימוני כושר בשבוע, היא תוהה. ספורטאית עם גוף שרירי וגרום משאי פעם היה. גם אותו היא מתקשה להכיר.

יוספה חשה את ליבה מאיץ. תעוקת קלה בחזה, כמו גל, עוברת בה. הפעם לא בגלל אימון שיצא מכלל שליטה. היא צריכה את הביג-מאמא הרוסייה שלה. שתסביר לה כמו בכל פעם, עם החיוך הגדול שלה "שבגיל שלנו, אם לא כואב זה סימן לא טוב". מן קלישאה של חכמת חיים כזאת, שאף רופא היי-טק מעודכן, גם אם היה נתפס מת, לא היה מסכים להפריח לחלל האוויר. ואילו הבבושקה הרוסייה שלה, כמו צנחה לכאן מעידן אחר ובכלל בלי להתבלבל, מטפלת ככה ביוספה. מגרשת לה את כל השדים רק עם המילים במבטא רוסי כבד.

שלי רקובר - http://www.hebpsy.net/s...asp?id=12796