מראה מראה שעל הקיר, מי הכי פסיכולוגית בעיר?
אביגיל לב | 1/2/2010 | הרשמו כמנויים
לפני שבוע צעדתי בחגיגיות אל חנות הצילום בקניון.
- תמונה רגילה? שאל המוכר-צלם.
- תמונה חשובה! להרשמה לתואר שני בפסיכולוגיה.
ביקשתי להסתדר מול המראה. אני לא אוהבת להתגנדר ליד אנשים. אני רוצה שהם יחשבו שאני נונשלנטית וטבעית, ולא בחורה שטחית שעסוקה במראה שלה כל הזמן. אבל לפניי הייתה משימה חשובה, ולא הייתה לי ברירה אלא לעשות זאת לידו. שלפתי את המברשת שהכנסתי מבעוד מועד לתיק, והסתרקתי בזריזות, משננת בלב שמדובר בתמונה חשובה ושיותר לא אצטרך לראות את המוכר הזה אף פעם. שנייה לפני שהוא צילם, עוד הספקתי למרוח בהיחבא קצת "לובלו" על השפתיים, שייראו חיות. חייכתי חיוך של מיליון דולר והוא צילם. שלושה שוטים. אני ניגשת אליו לבחון את התוצאה במצלמה-הפשוטה-להכזיב שלו.
- באיזו מהן אני נראית הכי פסיכולוגית? אני שואלת אותו בשיא הרצינות.
כאילו שהוא יודע לזהות אותם לפי חיתוך הזהב בין האוזן לאף.
בסוף אני בוחרת בזו עם החיוך. ההיא שם בתמונה נראית הכי נחמדה. נעימה ומכילה כזו.
הוא מתחיל להדפיס לי העתקים. כמובן שכשהם מגיעים לידי אני נכנסת לתפקיד מבקר המדינה, ומתחילה לציין לפניי מפגעים ומחדלים. עור הפנים שלי נראה זוועה. ד-חוף קוסמטיקאית. אני לבנה מדי, ולמה האף שלי ורדרד וכל-כך מתרחב כשאני מחייכת?
ממצא מובהק ואמפירי מתגלה לי באחת: אני לא מסוגלת לעבד את הפנים שלי בצורה הוליסטית. כל פרט קטן תופס את עיני ומתבלט באופן מטונימי. בשלב זה כשכבר החזקתי בידי את התמונות לא הרגשתי בנוח להתלונן. בד בבד, לא יכולתי להרשות למפגע הזה להכשיל אותי, על-כן התעלמתי מהבושה וביקשתי להצטלם שוב.
- "התמונה יצאה קטנה מדי", הפרינססה דיברה מגרוני. "צילמת אותי מרחוק ואני צריכה להתאמץ כדי לראות את תווי הפנים שלי!" (לא, אני לא).
מצטלמים שוב. אני נותנת לו הוראות בימוי כאחרונת הפדנטיות צמאות השליטה. אך את החיוך הראשוני והטבעי כבר לא ניתן לשחזר. כמה פעמים עוד אפשר לזייף חיוך ולחשוב בראש "תיראי כמו פסיכולוגית"? לקינוח אני מזייפת גם את שביעות הרצון מהצילום האחרון, והוא מדפיס לי שתי "נגלות" שלהן ולא מבקש תשלום על הפעם הראשונה. למרות שאני יוצאת משם עם 18 תמונות, עוד עוברת לי מחשבה בראש, "לא נורא, אלך להצטלם שוב במקום אחר".
כבר הייתי בטוחה שנגמלתי מההרגל המפוקפק לבדוק במראה אם אני נראית כמו פסיכולוגית. חשבתי שאני הרבה מעבר לזה. בשנים הראשונות של התואר, בכל פעם שנכנסתי לשירותי הבנות במחלקה לפסיכולוגיה, הסתכלתי במראה וחשבתי "את לא נראית מספיק פסיכולוגית. אין סיכוי שתתקבלי". והיו לי עוד השגות לגבי עצמי: לא גבוהה מספיק, לא רזה מספיק, לא יפה מספיק. עכשיו, מילא אם המטרה כאן הייתה להיות נערת הפוסטר או נערת הגלגל. אבל בעצם חבטתי במי שבסך הכל רצתה לשבת על כסא כל היום ולתת תשומת הלב לאנשים אחרים. ועדיין, הייתה לי תחושה חזקה שמַרְאֵה משחק כאן תפקיד חשוב.
עליי להודות שבשנה האחרונה לתואר התבגרתי והשיגעון הזה קצת נרגע. התחלתי להאמין שאוכל להסתפק ביופי הפנימי שלי ובמה שיש לי להציע כאדם. אבל נראה שתוך כדי התהליך שמתרחש בימים טרופים אלו של הרשמה, התסביך שוב מרים את ראשו.
הרי בסופו-של-דבר, לראיונות אנחנו מגיעים עם המעטפת החיצונית שלנו, והמשימה המוטלת על המראיינים היא לראות את האדם שבפנים. אך ידוע זה מכבר שבאינטראקציה בין שני אנשים יש כל כך הרבה גורמים שיכולים להשפיע על הרושם הראשוני שיתגבש, ומראה הוא אחד מהם. למעשה, גם אחד הנימוקים למתא"ם, המפורטים בחוברת של המרכז הארצי, דיבר על המראה כגורם שמוריד את תוקף כלי הריאיון. לכן אני יודעת שלא מדובר רק בגחמה שטחית שלי.
מה גם שאני רואה זאת במבחן המציאות. הרבה מאד פסיכולוגיות נראות טוב. טוב מאד אפילו. אולי משום שזה מקצוע שמזוהה מאד עם המין הנשי, ומחפשים בו את אותן בחורות שהמראה שלהן משדר נשיות, אמהיות, רוך וחום. ואולי משום כך, מלכתחילה נשים יפות הולכות ללמוד אותו. ואולי אני טועה, ואני רק רואה את הפסיכולוגיות שאני רוצה לראות, ויש גם אחרות. כך או כך, כל עוד עליי לעבור בתהליך הסינון ריאיון אישי, אני יודעת שנושא המראה ימשיך להעסיק אותי. ואולי לא רק אותי?
מה אתן חושבות? ומה אתם חושבים?
