פסיכולוגיה 2.0 - הנה זה מתחיל...
אביגיל לב | 12/1/2010 | הרשמו כמנויים
לאחרונה אני מוצאת את עצמי יושבת בהרבה אולמות. איתי יושבים הרבה אנשים, שמאולם לאולם מתחילים להיראות מוכרים, כאילו נפגשנו כבר פעם. לאט לאט נהיינו מין חוג מכרים-זרים שכזה. קודם נפגשנו בקורס המתא"ם (ואחר-כך במתא"ם עצמו). תמיד אותו אודיטוריום מלא עד אפס מקום, ולכולם אותו חלום. ואת יודעת שיש עוד כמה אודיטוריומים כאלו בארץ, שכל פעם יתמלאו מחדש, רק לשמע צירוף המילים "פסיכולוגיה, תואר שני". בקצב הזה, בקרוב כולנו ניפגש בבלומפילד.
ואחר-כך באוניברסיטת תל אביב. שעת בוקר מוקדמת של חנוכה, שום סופגניה לרפואה. לכולם עיניים טרוטות וניצוץ שקצת מרים את העפעפיים. אולם עם כסאות עץ קשים מתמלא, שוב, בקצב מסחרר. מחוץ לאולם עוד הספקתי להקניט מישהו, שאפילו כשיש שיעור הוא לא נכנס כל כך מהר לכיתה. צוחק מי שצוחק אחרון. האולם התמלא ומי שאיחר להקדים נאלץ לעמוד. כשניתן האות להתחיל את סקירת המגמות האחרות, שאינן ה-קלינית, אנשים החלו יוצאים מהאולם לכיתות סמוכות. והרי זה פלא, נס חנוכה: האולם נותר מלא.
מיום פתוח ליום פתוח, העתיד נראה סוגר והולך, מצר ומלחיץ. הרבה אנשים, מעט מקומות בתואר השני, מעט מקומות התמחות. צוואר הבקבוק מתארך, ואף אחד לא מבטיח שבסוף הדרך יחכה לנו הפותחן. (וכרגע גם נראה שמדובר יותר ביין פטישים מאשר בשמפניה). למה אני עושה את זה לעצמי? מאיפה האמונה הזו מגיעה? מקורסי היהדות בבר-אילן? מעיוורון? מהכחשה? למה לי ללכת עם הראש בקיר? כנראה שאין לי דרך אחרת. נכון להיום, תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, מרגיש עבורי כמו הברירה הטבעית. מה חבל רק, שבדרך לשם, עלי לצלוח "ברירה טבעית" מסוג אחר.
אני נוסעת דרומה, למדבר. רוצה להתרחק קצת מכל הבלגאן. אולי איזו סדנת ויפאסנה תעשה לי קצת טוב ותארגן לי בינתיים את קורות החיים. אבל גם במדבר השד הפסיכולוגי מחכה, רק ששם הוא פשוט עומד על הראש.
כן, כן, יום ראשון חזר, והנעץ הבא במפה ננעץ בבאר שבע, הלוא היא בירת הנגב, פרח השממה.
ווידוי קטן: הכי דרומה שנסעתי אי פעם ברכבת למקום שנקרא "בן גוריון" היה לנמל התעופה ולכן לראשונה בחיי אני רואה נופים מהרכבת שטרם ראיתי.
אבל קשה לי ליהנות מהנוף. יש בי מד קילומטראז' פנימי, שעם כל ספרה שמתחלפת, אני מנסה לחשוב על עוד פתרון לשאלה: איך אפשר ללמוד כל כך רחוק? זיעה קרה שוטפת את מצחי. מה אעשה אם אתקבל? במקום לשמוח אני נתקפת חרדה. אקנה אוטו? חבר שלי ואני נצטרך לעבור שוב דירה? נעבור לבאר שבע? לרחובות? כן, רחובות זה הכי מתקבל על הדעת, זה בדיוק המרכז בין הדרום למרכז. וגם יש להם רכבת. אבל כל יום לנסוע את הנסיעה הארוכה הזו?
היות ואני במצב רוח לווידויים אז הנה עוד ווידוי: אני מפונקת. בשנה האחרונה התמזל מזלי, וגרתי דקה הליכה מהאוניברסיטה. כנראה שאצטרך ללמוד על בשרי שלימודים לא באים ברגל. הם באים ברכבת, באוטו, בדלק, בסטודן. בשעות של נסיעות. וכמו שאומרים, טיים איז מאני, ונסיעה איז מאני. ואני עוד אשלם על הלוקסוס שהיה לי באבי אבי.
שבוע אחר כך, ואני כבר הנוסעת המתמידה. הפעם "היי צפונה לחיפה". בחיפה אני סוף סוף נהנית מהיום הפתוח. הסגל מסביר פנים באופן מיוחד, ומריץ דאח'קות שלא יביישו הצגת סיום של בית ספר תיכון. סוף-סוף הופעה שהיה שווה לנסוע שעתיים וחצי בשבילה. הסגל מלטף לעצמו את האגו, עם זרועות הידיים שמורמות בתגובה לשאלה: "מי הגיע היום מחוץ לחיפה?". מסתבר שבחיפה יש תקציב לכיבוד, ומפנקים אותנו בעוגיות ושתייה חמה מחוץ לאולם. אני מתחילה לתהות מי רוצה יותר את מי. כך או כך, נראה שחיפה תהיה פופולרית השנה.
ראש המגמה הקלינית עושה לשאלות שלנו "מירורינג", ומהדהד לנו בחזרה את מה שמעניין אותנו לדעת. במענה לשאלה זהירה על סף המתא"ם בקבלה לתואר, הוא שולף שיקופית (תרתי משמע) מפורטת עם התפלגות אחוזי הקבלה של טווחי המתא"ם בשנים האחרונות. משפשפי העיניים שבינינו הבחינו גם בקטגוריה 70-80, עם אחוז ריאלי של מתקבלים. בסופו של יום, אני יוצאת למרפסת הגדולה שמעל אולם ספדיה, וכל שנותר הוא להתבונן בנוף המיוחד שנשקף למפרץ, ולנשום לרווחה. מי יודע, אולי בשנה הבאה בחיפה היפה?
עוד ראשון עבר, והפעם אני בבית. אני לא קמה מוקדם. אני לא מוציאה כסף על שלושה אמצעי תחבורה. אני מתיישבת באולם שבו ישבתי בשלוש השנים האחרונות, וסוף-סוף מרגישה בבית. הרצפטורים פנויים לקלוט את האינפורמציה היבשה, ולא צריכים לקלוט מידע חדש, על המקום, על האנשים, על הדרך. אבל די מהר אני שמה לב, ששוב יושבים איתי באולם אותם מכרים-זרים. כנראה שמעכשיו נדונו ללכת לכל מקום, עד שנתפזר לדרכינו, מי לקלינית, מי לסיבוב חוזר ומי לחלום אחר.
