אחרי כל מלחמה מישהו חייב לנקות
עלון פסיכולוגיה עברית | 31/8/2014 | הרשמו כמנויים
חזרה לשגרה. תנועה זהירה ורועדת אל עבר קרקע יותר יציבה. כיצד מתארגנים באופן שמאפשר עיבוד של ההפצצה, החיצונית שאך נגמרה, וזו הפנימית שעוד יש לה הדים, לצד התבוננות קדימה וחזרה לשגרה ישנה-חדשה? בתום ימי הלחימה, משתפים אותנו חלק מהכותבים בשבוע החולף, במחשבות ותחושות של פוסט-הפסקת-אש.
גבי בונוויט סבור שמבצע צוק איתן הוא חלק מסימפטום רחב יותר של 'חזרה כפייתית' המאפיין את החברה הישראלית, שמשחזרת שוב ושוב את טראומות עברה וחוזרת אל מקומות של סבל ומצוקה. בונוויט מצביע על ההשתקה הרועמת של המחשבה שמתרחשת כשהתותחים רועמים, כתשתית לחברה אשר מועדת לחזור באופן כפייתי על הטראומה וסבור שהתבוננות פנימה היא שלב הכרחי בדרך להשתחררות מהשחזור הכפייתי. מה אתם חושבים? מוזמנים להגיב. רות נצר בשיר מצמרר שנכתב 'לקראת הפסקת האש', נותנת דעתה, בפשטות שורפת, על כך ש'זה שמתו עליו חייו, כבר לא אכפת לו'. נורית ענבר-וייס בטור נוגע ומעורר מחשבה מהרהרת ב'גם וגם' כעמדה נפשית סזיפית אך יעילה כלפי שאלות קיומיות בעולם - 'גם וגם' מול תהיות של מטופלים בחדר הטיפולים, ו'גם וגם' בהתמודדות עם המלחמה ותוצאותיה - איך מחזיקים כאבים של צדדים שונים?. פרופ' עמיה ליבליך כותבת לנו מחדר המלון שלה ביפן, שלא זוכרת את מה שהתרחש בקרבה לפני 70 שנה, ותוהה אם גם אצלנו תהיה אי פעם רגיעה, ורגע אחרי מהרהרת - אולי הרגיעה היא רק בעייני המתבונן? ולקראת שנת הלימודים שנפתחת השבוע, ריכזנו עבורכם ב'שפיות זמנית' חומרים שנאספו ונערכו לאחר מלחמת לבנון השנייה ובהם מצגות לגננות ומורים וחוברות הדרכה למטפלים המלווים את הצוותים החינוכיים, שידרשו לסייע לתלמידים 'להתניע' את השנה ולגשר בין החירום לשגרה.
מלבד זאת, שני מאמרים מקצועיים מחדשים ומעניינים - עיסוק בפעילות גופנית מוכר כגורם שעשוי לעורר הפרעות אכילה ולהחריף אותן, בייחוד אצל העוסקים בכך באופן אינטנסיבי ותחרותי. מכיוון שהספורט מהווה לא פעם חלק מהותי בזהות, להצביע עליו כגורם פתולוגי עלול לגרור תגובה של חשדנות וניכור. במאמרו מציע לירן רוגב המשגה של הפרעת אכילה במצבים אלו, כפציעת ספורט, במטרה לייצר שפה משותפת ובלתי שיפוטית שתאפשר לגייס את המטופל ואת סביבתו לעבודה הטיפולית. ד"ר חנה דויד כותבת על ה"קפיצה" בטיפול בילדים מחוננים המתבטאת בשיפור משמעותי מהיר יחסית בהיבט אחד לפחות של חיי הילד. מוצגים תיאורי מקרה של קפיצות ונבחנים הגורמים התורמים להצלחה טיפולית שכזו.
"אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.
....
אלה שידעו
מה התרחש כאן ומדוע,
חייבים לפנות מקום לאלה
שיודעים מעט.
ופחות ממעט.
ולבסוף, שום דבר...."
(מתוך השיר 'סוף והתחלה' מאת ויסלבה שימבורסקה, מפולנית: רפי וייכרט)
