גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר
עלון פסיכולוגיה עברית | 23/8/2013 | הרשמו כמנויים
מה אנחנו רואים וממה מעלימים עין? מה כוחה של הראייה ומה טיבה וטבעה של התבוננות שלא מביאה לפעולה מיטיבה? הדיווחים האחרונים הזורמים מסוריה השכנה בדבר טבח באמצעים כימים, מעורר שאט-נפש שלצידה תהיה לגבי האופן שבו אנחנו מביטים ואז מתמקמים אל מול צרתו של האחר, קרוב אם רחוק, זר או שכן.
השבוע באתר מבקשים הכותבים להעז ולהתבונן, לפקוח עיניים ולראות נכוחה את הכאב המונח מולם. מבט שמבקש להפוך למגע. שירה לרר, טל עמית, פנינה פלדמן ותניה צ'יפמן מתבוננות על זיכרונות של טראומה מינית ודנות בהיבטים המיוחדים של הזיכרון הטראומטי ובהשפעת הזיכרונות על המתרחש בחדר הטיפול. דיונן של הכותבות בקונפליקטים הפנימיים היחסי ההעברה וההעברה הנגדית הרווחים בטיפול בנפגעות טראומה מינית מעמיק ומומלץ מאד לכל מי שעובד עם נפגעות ונפגעי טראומה. במפגש אינטימי עם מתמחים בתחילת דרכם מתבונן האנליטיקאי המוערך ד"ר נויל סימינגטון באופן נועז ובלתי מתפשר בתאוריה האנליטית ומבקש לענות על השאלה הדרמטית - 'מהו הדבר החשוב ביותר בפסיכואנליזה?'. עומר שטרן שנכח במפגש מביא את רשמיו מניסיונו של סימינגטון להגדיר את לב המפגש הטיפולי, את 'הדבר כשלעצמו' - האם הכל מסתכם ביחסים משמעותיים בין המטפל למטופל?. גם ד"ר ארנון רולניק מבקש לתהות יחד עם הפסיכולוג יוסי שוורץ 'מה זה טיפול דינאמי'? ושיחה ביניהם בעקבות הרצאתו של הפסיכולוג האמריקאי ד"ר ג'ונתן שדלר, אפשר למצוא במדור הפודקאסטים של רולניק.
הפוסט החדש של ליאור גרנות מציג באופן מרגש רגע אינטימי ולא נדיר, בו מתחבטת מטפלת במשמעותם של אותם 'יחסים משמעותיים' - מטופלת מתקשרת להזיז פגישה ומטפלת שנשארת טרודה מתקשרת בחזרה - כיצד נפגשים העצמי של האחת עם העצמי של השנייה?. בבלוג הכתיבה היצירתית א.פ. ריד משרטט ביד עדינה מפגשים ופרידות כשהוא מתפייט על'קביעות אובייקט ברכבת התחתית של ניו-יורק'. ד"ר שניאור הופמן וד"ר בני פלדמן מתארים בספרם 'עזר כנגדו' קו-תרפיה דיאלקטית במקרים מאתגרים המאפשרת לשתי נקודת מבט טיפוליות לבוא לידי ביטוי, כשהם מציגים פרק מן הספר ובו תיאור מקרה של טיפול משותף באילמות סלקטיבית.
ביום שלישי השבוע הלך לעולמו המוזיקאי והיוצר גבריאל בלחסן ("אלג'יר"). בלחסן , שסבל ממאניה-דיפרסיה היטיב לתאר בשיריו היצירתיים ועתירי הרגש את ייסוריה של הנפש הדואבת והטרופה. בפוסט 'שפיות זמנית' שהוקדש לפטירתו של בלחסן אנחנו תוהים לגבי אופיו של העיסוק התקשורתי במחלת הנפש של בלחסן ומפנים לראיונות מעניינים בנושא.
נחתום עם ד"ר רננה אלרן ששמעה שיר של בלחסן המתאר במילים חדות ומדממות את חווית האשפוז במחלקה הפסיכיאטרית וביקשה להקדיש לו פוסט בבלוג 'זמן שיגעון'. יום לאחר מכן נפטר בלחסן והפוסט הפך למכתב פרידה מיוצר מוכשר שהסתכל בעיניים פקוחות על סערת נפשו ופתח צוהר דרכו יכולים גם אנחנו להתבונן ולהאזין לרוחות השורקות 'בתוך' הפרטי שלנו.
"גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר גם כשעיני פקוחות אינני רואה דבר ואני זה שראיתי מרומם גבוה שמעתי ואני זה שאחזקתי בה כל עוד חלקיקי אוויר מתפוגגים וצפים דק מעלינו.."
