גליון ראש השנה תשע"א

מערכת פסיכולוגיה עברית 

 

לאורך השנים התייחסה הספרות הפסיכואנליטית פעמים רבות, בהקשרים שונים, לתשוקה לא לדעת ולקושי לשאת את חווית אי-הידיעה. מאמר זה בא לסקור, לאסוף ולארגן את אוצרות הידע הללו ומטרתו המרכזית היא להזכיר לנו את ייסורי הידיעה (הכאב, הסכנה, האחריות הכבדה ותחושת אי-הידיעה) ואת מכאובי חווית אי-הידיעה (המפגש עם הבלתי-ידוע, הפרידה מהמוכר וההתמודדות עם פגיעה נרקיסיסטית), על מנת שנוכל להיות אמפתיים יותר לצורך שלנו ושל מטופלינו להימנע משניהם.

 

במאמר "על זיכרונות מחפים" משתף פרויד את הקוראים בתהיותיו לגבי המנגנונים הנפשיים הפועלים בעת התהוות זיכרון הניתן למסירה. פרויד שואל את עצמו מדוע על אף שאיננו מטילים ספק בעובדה כי חוויות ילדותנו משפיעות על מהלך כל חיינו, איננו מוצאים להן עקבות של ממש בזיכרוננו כאנשים בוגרים. כיצד אפוא מגיע מטפל בגישה אנליטית אל החלקים המשמעותיים של החוויה, אשר עקבותיהם רחקו מהתודעה? במאמרו "הלא מודע", פרויד מלמד אותנו כי מה שאיננו מודע ושהודחק יכול לעלות אל התודעה רק כאשר הוא נקשר בייצוגיי מילים, כלומר כאשר החוויה נקשרת למילים שייצגו אותה. הסבר זה מאפשר לנו להבין את הטכניקה של האסוציאציות החופשיות.

  

התקשורת בחברה המודרנית, ובמיוחד בחברות מרובות אסונות כשלנו, מפגישה אותנו עם חוויות של סופיות וארעיות יותר מאשר בעבר. בהיעדר דיבור ישיר על אודות המוות, אנו מפקירים את הילד להשלמת החסר בעזרת דמיונו בלבד. ככל שהילד חש בהימנעות הסביבה מלגעת בנושא כלשהו, כך גוברת משיכתו לחפש מידע ותשובות. ככל שהסביבה - ההורית, המשפחתית והחברתית - נמנעת מלגעת בנושא המוות, כך צפוי שהילד יפליג לפחדים שעשויים להתקבע כ"פחד מהפחד". חרדת מוות זאת היא פחד שניוני, המאיים יותר מפחד המוות המולד, הטבוע בנו כחלק מיצר ההישרדות. במקרה של השתקה, החרדה עלולה להתגבר ולהוביל להסתגרות, תוך סיכון להעצמת חוויה פנימית של כליון ותוהו.

 

טיפול נפשי בשלבי הגסיסה, כמו גם ליווי רוחני, הם שני תהליכים חשובים ומשמעותיים המוצעים לחולים בחודשים, שבועות ובימים האחרונים לחייהם. רובנו חיים בהכחשה עמוקה לגבי מותנו המתקרב, הכחשה הדורשת עימות חזיתי כואב כאשר האדם העומד מולנו הוא חולה סופני. לכאורה, מיומנויות אימון אישי רחוקות ואינן רלוונטיות לאנשים במצבים רגשיים קיצוניים כהתקרבות למוות: הרי אימון מתמקד ביכולות, במשאבים, בתכנון לעתיד, לא ברגשות עמוקים כמו פחד, אהבה, געגוע, חרטה, סליחה. המאמר הנוכחי פורש חוויות ליווי-אימון שעוד לא גובשו לכדי מודל ברור, תוך ניסיון לתת רקע תיאורטי וקליני לשיח שנפרש בין המלווה-מאמן לבין החולה. הדרך מכאן ועד פיתוח מודל קליני עוד ארוכה.

 

אחת הדרכים הפשוטות והאוביקטיביות לאבחון הפרעת קשב הוא בדיקת EEG שמנותחת באופן כמותי ולכן נקראת Quantitative EEG. ישנם המאמינים ש QEEG יהיה הסמן הביולוגי הזמין והנכון הבא שייכנס ל-DSM. ילדים ובוגרים עם ADHD מפגינים לרוב דפוס גלי מוח שבו קיים עודף ניכר של גלים איטיים (גלי טיתא או גלי אלפא) בחלק הקדמי (פרונטאלי) של המוח. דפוס כזה מעיד שאותו איזור עובד לאט מדי ובצורה לא יעילה.

  

עבודת הדוקטורט המובאת כאן עוסקת בזוגיות הומוסקסואלית בקרב גברים בישראל ומתמקדת בקשרים שהם מנהלים עם פרטנרים ובני זוג. במחקר נבדקו הקשרים של גברים הומוסקסואלים עם פרטנרים ובני זוג לאורך החיים. הממצאים מראים שאוכלוסיה זו אינה הומוגנית ויש בה מגוון של סגנונות חיים. ההבדלים בין טיפוסים שונים של גברים הומוסקסואלים גדולים מאלה שבינם לבין האוכלוסייה ההטרוסקסואלית. כלומר - לא הנטייה ההומוסקסואלית קובעת את טיב הקשרים, אלא אפיונים אישיים, פסיכולוגיים, בין-אישיים, משפחתיים וחברתיים.

 

 

אסתר פלד: פרולוג

שלום לכם היום אספר לכם משהו שאתם כבר יודעים: אספר לכם כמה חם פה. המזגן בבית מקולקל, את זה לא ידעתם. זה משנה את התמונה. משעות הבוקר [היום הייתי בבית כל היום] ניסיתי להסתגל לחום הלח הזה. גיליתי שאיני יכולה לחשוב...

 

מריאנה גייטיני: הרהורים על עמימות

כשהרהורי מובילים אותי לעסוק במחשבה לכתוב בלוג באינטרנט, תחת שמי (שמי המלא, ששכיחותו בקרב בנות ישראל אפסית), הם מוליכים אותי הישר אל הדילמה שמלווה אותי כמטפלת עוד מהיום שהתקבלתי לתואר שני והתפטרתי מעבודת המלצרות שפרנסה אותי בכבוד שנים ארוכות.

 

פרופ. עמיה ליבליך: ריאליזם וסיביר

משהו התחיל מדגדג לי לכתוב כאן בזמן נהיגה, או ליתר דיוק פקקי התנועה, בין יפו למרכז תל אביב במוצ"ש הדחוס, החם והלח ביותר של השנה (אני חושבת), כשתנועת היהודים מגלמת את הרצון לברוח מהחום לאולמות ולמסעדות הממוזגים, ושל המוסלמים – להגיע לארוחות סוף יום ה...

 

ד"ר ניצה ירום: מה קרה לסוביקט הגברי בעין הנשית?

מה קרה לסובייקט הגברי בעין הנשית? אני רגישה מאד לסטריאוטיפים מיגדריים: 'הגברים הם כאלה' ו'הנשים הן כאלו'. הבחנתי שמושג 'הגבר' הפך להיות סטריאוטיפ פסיאודו-פמיניסטי שבאמצעותו נשים, המנסות לכאורה לחזק את עצמן, עושות זאת, כמעט בלי שים לב, על ידי הקטנת בן זוגן