הסרט "מבוסס על סיפור אמיתי" של רומן פולנסקי - היבטים קליניים
שוש גלילי | 23/1/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
השבוע צפיתי בסרט הזה, לכבוד בקר שיזמה ראש צוות עו"ס במרכז הקהילתי לבריאות הנפש בו אני עובדת.
אציין כי אילולא יזמה זו, קרוב לודאי שהייתי מפסיקה את הצפייה בשל החוויה הקשה שהוא עורר בי, די סמוך לתחילתו.
בסופו של דבר יצאתי נפעמת ומשתאה לנוכח היכולת המדהימה של יוצר הסרט להביא לידי ביטוי, המחשה יוצאת דופן של אינטראקציות נפשיות כה עמוקות. אינני מכירה דרך בה מומחשת, באופן כל כך חי, אינטראקציה לא מודעת בין חלקי אובייקט מפוצלים המצויים בדיסוציאציה הקמים לתחיה ומתנהלים במחול שדים מטורף.
אינני בטוחה, איך לשתף את התרשמויותיי מן ההתרחשויות בסרט, מבלי לקלקל את הסקרנות והמתח עבור מי שטרם צפה בו.
עם המגבלה הזו אציין, עבור אנשי המקצוע שבינינו, כי מדובר בהפרעה המתרחשת במישור בינאישי (או נאמר "הפרעה התייחסותית"), בה נפגשים חלקי אובייקט מפוצלים ומנותקים, של כל אחת משתי הדמויות המרכזיות בסרט - הסופרת - דלפין, והמעריצה שלה - אל (שלה בצרפתית). בהמשך נפגשנו עם חלק אחר של אל, בדמות חברה דמיונית שיצרה לעצמה בשם קיקי, חלק המופיע כחלק עצמי אחר שלה, הקם ומשחק תפקיד, שלא אפרטו מהסיבות שציינתי.
נראה שפולנסקי, אולי בשל נסיבות חייו, מכיר את התהליכים הללו באופן עמוק ביותר, שאחרת אינני יכולה להבין כיצד יכול היה ליצור סרט כזה...
למי שמתכוון לראות את הסרט, אני מציעה לשים לב לאינטראקציות בין שתי הדמויות. אפשר לראות באופן מאוד חד את התגובה הפנימית של הסופרת אל מול הופעותיה של המעריצה, שוב ושוב לנגד עיניה. ברגעים אלו, המבט של הסופרת הופך קפוא וכמו צולל או קורס פנימה והיא הופכת כילדה אל מול אובייקט מתעלל. וכמו במצב טראומטי, החשיבה מנוטרלת והיצירתיות נעלמת. דלפין -הסופרת משותקת, קפואה ואינה יכולה להמשיך לכתוב וליצור. הרקע של כל אחת מן השתיים לא לגמרי ברור בתחילת הסרט, אלא רק ברמז שהסופרת כתבה על התאבדות והמעריצה אומרת שהיא כאילו קוראת את מחשבותיה. ניתן להבין שלשתיהן קשר עם אובדנות בחוויות העבר שלהן חלקי אובייקט שהיו מחוברים לתחומים אלו ואשר פוצלו ונותקו מעולמן המודע, תפסו מקום הולך וגדל בהמשך הסרט ובכך מומחש המנגנון הלא מודע של כפיית החזרה.
לסיכום, (מבלי לפרט מדוע - בשביל מי שלא ראה את הסרט), אני רוצה לצטט קטע מ"בלבול השפות בין המבוגר לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה" של פרנצי 1933, שבעיניי, האינטראקציה בסרט ממחישה אותו.
"הילדים חשים חסרי אונים מבחינה גופנית ומוסרית, אישיותם טרם התגבשה דיה כדי להתקומם, ולו רק במחשבה. הכוח המכניע וסמכות המבוגרים גורמים להם להיאלם דום, ופעמים רבות עלולים אפילו לערער את שיקול דעתם. אבל אותה חרדה, בהגיעה לשיא מסוים, מצווה עליהם אוטומטית לכפוף עצמם לרצון התוקף, לנחש את כל משאלותיו, להיענות להן, ולהזדהות מתוך שכחה עצמית מוחלטת עם התוקפן" (הדגשה במקור. פרנצי עמ' 203)*.
מקוה שתהיה לכם צפייה מעניינת!
הערות
* פרנצי ש., (2003) בלבול השפות בין המבוגרים לילד, עם עובד תל אביב.
