חוק הפונדקאות, המשפחה החדשה והציבור

פרופ. עמיה ליבליך | 1/8/2018 | הרשמו כמנויים

אני בעד שיויון זכויות כמובן, אבל האמת היא שהופתעתי מזה שקהל כל כך גדול הופיע בהפגנה למען מתן זכות חוקית לפונדקאות להורים גאים. היו לי כמה סיבות, הראשונה היא פוליטית, ואולי תישמע בוטה, אבל לדעתי הפרטית (לא כפסיכולוגית או כפרופסור) אני מרגישה שיש במדינה עוולות לא מעטות, שאין להן את האופי "הסקסי" של המחאה הנ"ל, ולכן מצליחות בקושי לאסוף קומץ של מפגינים שחוקים. דוגמאות לא חסר – הכיבוש כמובן במקום הראשון, ביעור השחיתות, היחס לפליטים, לאתיופים 'שלנו', ועוד ועוד. אף נושא לא עורר השנה התקהלות שכזו כפי שראינו בעניין הפונדקאות. (לפני למעלה מעשור היה מצב דומה בנוגע להפגנות למען צדק חברתי). והנה חוק הלאום למשל המוטל לפנינו, נראה כמה אנשים יגיעו למחות במוצ"ש הקרוב נגד ההדרה של כל המיעוטים, שאותה הוא מגלם.

חברי הסבירו את הנוכחות העצומה בהפגנה על זכויות הלהט"בים בפונדקאות בכך שהיו רבים (אולי מהמבוגרים שבינינו) שקיוו שהתעוררות ציבורית זו תהיה פתיח להתארגנות אזרחית נגד עניינים אחרים וראויים. כלומר הייתה תקוה שאת הכוח שהופיע שם, מעבר לגושים הפוליטיים המוכרים שהתאחדו בכיכר, ניתן יהיה לרתום גם לנושאים (תסלחו לי!) יותר חשובים. נחיה ונראה אם התצפית תתגשם. אחרים מחברי, ציניים יותר, אומרים כי החופש הגדול והשעות הארוכות של הורים בבית עם הילדים הם רקע פורה להפגנות רחוב צבעוניות והמוניות, כפי שהיה ברוטשילד בשנת 2011. יאללה, יוצאים לכיכר עם דגלים וכרזות. יהיו גם שירים.

אבל מה האטקרקציה של הנושא המדובר? הצורך היסודי של האדם להקים משפחה, להביא לעולם צאצאים, הוא כנראה מעמודי התווך של הזהות האנושית. כפי שכתב לי לאחרונה איש אחד בקבוצת הכתיבה שאני מדריכה עם חוה רימון על אבהותו:

"מתי הייתה ההתחלה?

אולי בגיל עשרים ושש כשנסעתי בשנת 1971 בחילופי סטודנטים וביקרתי באוסלו. רווק הייתי ולא חשבתי כלל על משפחה. והנה ביקרתי בגן הפסלים של וויגלנד. היו שם פסלים רבים ויפים אך פסל אחד צד את עיניי ואף צילמתי אותו. זה היה פסל של אדם המניף תינוק כלפי מעלה ומביט בו. לפתע, אני זוכר זאת עד היום, חשתי תחושה חדשה. רציתי להיות אבא. שנה אחר כך התחתנתי וב-1974 נולד בני והחיים השתנו לעד".

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

צורך זה להקים משפחה חוצה גבולות של מגדר, מפלגה, גזע, ותק בארץ, ועוד ועוד. הוא כנראה אוניברסלי. הוא מתלכד עם מגמה סוציולוגית חשובה של חיזוק הפרקטיקה והזהות האבהית בימינו, במילים אחרות העובדה שאבות משתתפים באופן עמוק והדוק בכל מה שנוגע לגידול ילדיהם. אני עצמי רואה את זה אצל שני בני, שאין מה להשוות אותם באבהותם היומיומית לאיך שהיו אביהם או סבם.

בנוגע לזכויות הלהט"ב – שאני אישית תומכת בהם – המדינה עשתה כברת דרך ארוכה, למרות המחאות החוזרות ונישנות של החרדים. המון אנשים יצאו מהארון, גם במגזר הדתי והחרדי, אף על פי שלפי ההלכה כפשוטה יש גזר דין מוות על מעשיהם. זוגות גאים מתחתנים, מאמצים ילדים (בעיקר בחו"ל), ומגדלים אותם. חיילים אינם מסתירים יותר את זהותם המינית בצה"ל, ואינם נענשים על כך. במשחקייה בה אני מבלה עם נכדי אני פוגשת אבות גאים עדינים ורגישים המטפלים בילדיהם, ואינם מסתירים את העדפתם המינית. אם כן מה שקורה בנושא הזה, האימפקט של השינוי המהפכני הזה ברמה פסיכולוגית וחברתית ובכל מה שנוגע ל'משפחה החדשה', הוא בהחלט במרכז התודעה והעשייה, כולל החקיקה. הדברים מתקדמים בתחום זה בקצב מפתיע. אין ספק שזה מה שתדלק את ההפגנה האחרונה. ואולי עוד סיבה לנוכחות הציבורית האדירה – נמאס לנו להפגין לעבר מטרות קשיחות ומסואבות שנדמה שאינן ניתנות לשינוי כלל. לא בימינו, לצערי.

אבל, האם כל ההתקדמויות הללו בתחומי המשפחה, הזוגיות וההורות הן לטובה? ומה עושים כשהדברים מסתבכים? במכללה שאני עומדת בראשה, המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, פתחנו לקראת השנה הקרובה תכנית הכשרה ייחודית למטפלים במשפחה החדשה. בתכנית, המוכרת על ידי האגודה לטיפול זוגי ומשפחתי, ילמדו טובי המומחים בתחום (במשך שנתיים יום אחד בשבוע), על ההיבטים התיאורטיים השונים בחיי המשפחה החדשה והשלכותיהם הטיפוליות, בעיקר באמצעות האמנויות. התוכנית המוצעת מתייחסת להתהוות המשפחות החדשות לנוכח ההתפתחויות המתחוללות בתחום זה בעשורים האחרונים, תוך התמקדות בארבעה מצבים משפחתיים: בעיות פיריון, אימוץ, פונדקאות ומשפחות מורכבות. אין ספק כי הפער שנוצר בין ההתפתחויות הביולוגיות, הטכנולוגיות, החוקיות והחברתיות ובין ההתייחסות הרגשית והאתית, מצריך פיתוח גישות טיפוליות ייעודיות והכשרת מטפלים שיתמחו בתחום זה. והאמנות, כמו תמיד, היא מפתח נכון להבנה ולשינוי.