שלושה סבלים משתחווים
פרופ. עמיה ליבליך | 18/10/2012 | הרשמו כמנויים
התמונה האחרונה שראיתי בטוקיו, הבוקר בשעה 5:30, כשעליתי לאוטובוס המוביל לשדה התעופה, הייתה של שלושה סבלים, שלושתם במדי עבודה אפורים, שהטעינו זה עתה את המזוודות בבטן הרכב, עומדים בשורה מול האוטובוס ומשתחווים. בקידה עמוקה ומתואמת כאילו כוריאוגרף ביים את המחול, הם מודים – למי? לנוסעים ששילמו ונתנו להם עבודה? לחברת האוטובוסים ולנהג המוביל הבוקר? לעולם המסודר המתנהל בדייקנות, בסדר ובשקט להם הם מצפים? כאילו מברכים אותנו בברכת הדרך, חשבתי.
התמונה חזרה על עצמה כשישבתי שעתיים מאוחר יותר ליד חלון המטוס, הפעם השתחוו ארבעה פועלי תובלה במדי חברת התעופה ובקסדות צהובות לראשם, שברגע שנתנו למטוס את הסימן להניע ולצאת לדרך נעמדו בשורה מדוייקת מולו, וקדו קידה עמוקה.
למרות שאין זה ביקורי הראשון ביפן, אני נפעמתי עוד מהגיעי - מהסדר המושלם השולט בתור לרכבת או במסוע של המזוודות בשדה, למשל. למרות הריבוי העצום של האנשים, איש אינו דוחף, צועק, או מחפש דרך "לתכמן" מישהו. אומרים לי כי גם אם נשאיר את המחשב הנייד או המצלמה ברשות הכלל, איש לא יגע באלה. המחשב אולי יוחזר אלי עם אנטי-וירוס משוכלל יותר, ואת עדשת המצלמה ינקה מאן דהו, התבדחו הישראלים עימהם דיברתי – אבל בטוח שאיש לא "ירים" דבר שאיננו שלו.
אכן, אני נפעמת מהחברה הזו, המתעתעת בניגודיה: בין מסורתיות לפוסט-מודרניות; בין ההדר הנקי והריק של גני הזן – לבין העומס החושי, הצבעוניות והדינמיות של כרזות הרחוב והתאורה; בין האלגנטיות המאופקת של אלפי יפנים ההולכים בבוקר בחליפות למשרדי החברות שלהם - לבין היצירתיות או צעקנות העולות על כל דימיון של תלבושתם בלילה ברחובותיה הצפופים של טוקיו; בין שקט ואיפוק התנהגותי שאין דומה להם - לצעקות רמות במסעדות, בקבלת הפנים של המלצרים לנכנסים, בקריאת הלקוחות למלצר, ובין הסועדים זה לזה. וניתן להכביר ניגודים עוד ועוד, כפי שכל נוסע מתבונן ליפן יכול להוסיף לרשימה.
ניגוד דומה חשתי בין הכאב העמוק שחשו אלפי תושבים ביפן לנוכח אסון רעידת האדמה, הצונאמי, והזיהום הגרעיני שבעקבותיהם – לבין התנהגותם המשדרת: 'אין צורך בסיוע, הכל בסדר'. זה מסביר את מטרת נסיעתי, שהייתה בשליחות של ארגון סיוע ישראלי בינלאומי ששמו ישרא-אייד, הפועל מאז הצונאמי, לפני כ-20 חודש, בצפון יפן. אמנם איזורי האסון נוקו, סימניו ברובם נעלמו, ומי שלא מכיר איך נראה המקום קודם – עשוי לא לדעת שגל של 40 מטר שטף את כל מה שהיה כאן פעם. גם זה מן ניגוד – בין הסערה לשקט שאחריה.
על אף שיפן כמובן איננה "העולם השלישי", מסתבר כי שירותים פסיכולוגיים אינם נפוצים, והתערבות נפשית במצבי חירום איננה מוכרת כמעט. כאשר מדברים שם על טיפול, מתייחסים היפנים בעיקר לפסיכיאטריה. רק מעט, אם בכלל, נעשית ביפן עבודה קהילתית של שחרור לחץ והתמודדות שאחרי טראומה, ובכך מצאו מתנדבי ישרא-אייד דרך לתרום לחברה. למרות שרוב משלחות הסיוע הזרות מזמן עזבו את איזור האסון, עד כמה שידוע לי, ממשיכים הישראלים בעבודתם הפוריה עם אוכלוסיות הקרבנות וקהילות המפונים, הן בעזרת מתרגמים מקומיים והן בשילוב של מוסיקה, תנועה ויצירה, שמחסומי השפה אינם עומדים בדרכם. מתנדבים אחדים של ישרא-אייד כבר שולטים בצורה מרשימה בשפת המקום ומוכרים היטב לתושבים.
אני עצמי הגעתי לעזור לקדם פרוייקט חדש של ישרא-אייד שנקרא "קולות טוהוקו" (זה שמו של האיזור שנפגע מהאסון) ועניינו איסוף סיפורי חיים של הניצולים, במטרה להקים ארכיונים מצולמים של הקהילות שנפגעו קשות. את הראיונות יערכו מתנדבים מקומיים, ואני נקראתי לספק להם הכשרה תמציתית שתאפשר לפרוייקט לצאת לדרכו. יש להדגיש כי הפרוייקט נעשה למען היחידים והקהילות, לא למטרות מחקר או כתיבה. על כל זה אולי בפעם אחרת.
לאנשי בריאות הנפש בינינו עוד הערה חשובה: ברור כי בפסיכולוגיה של הפרט היבט תרבותי חשוב, ואין טיפול בחברה אחת ניתן לתרגום פשוט לחברה אחרת. היפנים חלוקים עלינו למשל בדעה כי תמיד מוטב "לפתוח" ו"לספר". הרעיון של "ניקוי ארובות" אינו כל כך מקובל עליהם. ואכן, יתכן שיש רבים שיעדיפו לא לספר את סיפוריהם, כמו חלק מניצולי השואה "שלנו". אך מניסיונם של הישראלים המתנדבים באיזור, ומניסיוני הקצר, פגשנו רבים, בעיקר זקנות וזקנים הגרים בשכונות המפונים, שצמאים לספר על חייהם – לאו דווקא רק על האסון ששינה אותם, אלא על חייהם לפניו והתמודדותם מאז. פגשתי גם מתנדבות יפניות שאמרו לי בפשטות: "הצונאמי שינה את חיי", וחיכו לבקשה "ספרי לי במה או כיצד." אני עדיין מאמינה גדולה בסיפורי חיים, לתועלת היחיד, הקהילה וההיסטוריה, וגם אם לא כולם ולא עכשיו מבקשים לספר. לאחרים בהחלט מגיעה אוזן קשבת שגם תשמר את סיפורם, למענם, למען משפחותיהם ולמען הקהילה.
נכתב בשדה התעופה של סיאול, בדרך הביתה.
