מעבדת הכתיבה שלי
פרופ. עמיה ליבליך | 14/7/2015 | הרשמו כמנויים
ביום שישי הופעתי בכנס של קבוצות באלינט בישראל (ומי שלא יודע מה זה יוכל למצוא בגוגל, כדאי לדעת), וכאשר הוצגתי כפרופסורית הנכבדה שבאה לתת הרצאה במליאת הכנס, אמר מי שהציג אותי, בין היתר, "ויש לה בלוג שבו היא כותבת בקביעות על אנשים וספרים". זו איננה הפעם הראשונה שכאשר מציגים אותי מספרים על הבלוג הזה. הפעם גם נשאלתי בשלב השאלות היכן הבלוג ומהי כתובתו. ואוו, אני חושבת: מה שאני כותבת כאן נקרא, יש לו הדים, יש לו קיום בקהילה המקצועית ומחוצה לה והוא הופך חלק מהזהות שלי. אבל אני לא רוצה להיזהר יותר בכתיבה מכאן ואילך רק בגלל "חרדת ציבור" זו.
מעניין שיום קודם, הצענו חוה רימון ואני כמשימת הכתיבה האחרונה לקבוצת "חומר נפש" שלנו לפני הפגרה - שהמשתתפות תכתובנה (לפי הצעתה של אחת מהן) "על הכתיבה שלי".
ובאמת, מה הכתיבה בבלוג הזה לי עצמי? הזדמנות לחשיבה.
אני תמיד כותבת. מסמכים אקדמיים, מאמרים, סיפורים, דוחות של מפגשים, מכתבים (בימינו בעיקר אלקטרוניים) או פוסטים לבלוג שלנו. זהו חלק מסדר היום שלי, בימי חול ואפילו יותר בסופי השבוע, ואף של הבריאות הנפשית שלי, כך אני מאמינה. ספציפית, הכתיבה בבלוג היא מעבדת הכתיבה שלי. זוהי במה לזרוק רעיונות גם אם אינם מגובשים לגמרי ואינם מתועדים לעייפה בספרות מקצועית, מקום להפיץ מידע שאני חושבת שיש בו עניין לקהל זה, שאני מדמיינת כשאני כותבת כאן. הכתיבה שלי באתר איננה מעובדת, אני כותבת "מה שבראש" או "בלב", עוברת על זה פעם אחת ושולחת ללא עריכה. מותר לכותבת לחשוב בעצמה, היא איננה חייבת להגיד רק "בשם אומרם". לפעמים אלה זרעים שינבטו לכתיבה הרבה יותר שלמה ומגובשת.
ועוד: הכתיבה כאן מאפיינת את הסוגה שלי – משהו באיזור האפור בין כתיבה אקדמית ופופולארית, שאיננה פיקציה. היא דרך להתחבר לאחרים ולצאת מהלבדיות עם מחשבות שעולות, עם ספרים טובים שאני מוסרת הלאה, עם סרטים והצגות שראיתי או עם מפגשים בעלי משמעות. כי זאת לדעת: את מה שאני כותבת אני גם זוכרת. הכתיבה מעמיקה את העקבות הארעיים של הזיכרון, ומעלה את הסיכויים שמשהו מכל זה יישמר גם מחר או מחרתיים. ואז הדברים צצים בהרצאותי ובשיחותי, או בדברים אחרים שאני כותבת - וכך הלאה בספירלה מתמדת.
ובכל הכנות יש להוסיף גם שהכתיבה כאן היא איכשהו עלי עצמי, לא כן? ויש בזה כנראה אמירה של אגו שמוצא לו ביטוי לגיטימי, אגו ולא אגואיזם, כך אני חושבת.
וכמו שאני אומרת לתלמידי – מוכרחים לכלול גם סיפור בתוך הטקסט, סיפור עם התחלה, אמצע, סוף ופואנטה כלשהי. אז הנה הסיפור הרלבנטי:
כשהייתי קטנה, אולי בת 8, התחלתי להמציא סיפורים דימיוניים. היו לי גם שני חברים דימיוניים "עליון ורבקה'לה". אבי, שהיה איש משכיל מאוד ונעדר הרבה מהבית עקב משרתו, הציע שאכתוב את הסיפורים במחברת, והוא יקרא אותם תמיד כשיחזור הביתה. הוא היה מביא לי ממסעותיו מחברות יפהפיות בכריכות צבעוניות וקשיחות, בתקופה שהצנע שלנו איפשר רק ציוד אלמנטרי בעטיפה דקה, חומה. הוא הציע שבמחברות אכתוב את סיפוריי. כשהיה קם ב-5 לפנות בוקר ומתיישב לעבוד עם הפתקים שלו על שולחן העבודה הגדול, לפעמים הייתי מתעוררת ובאה לשבת לידו בפינת השולחן. הוא היה מציע לי את המחברת שלי, עם עט או עיפרון ששלף ממגירת הסתרים שלו, ובלי מילים הבנתי "תכתבי משהו". יום אחד הביא הביתה בגאווה חוברת של "הצופה לילדים", והגיש לי: "הפתעה, תדפדפי ותמצאי אותה!" במדור "קוראינו כותבים" מצאתי סיפור קצר שכתבתי, עם שמי המפורש – עמיה קורץ. "אבא", שאלתי, "איך זה הגיע אליהם?" והוא אמר לי: "צילה, המזכירה שלי, הדפיסה את הסיפור מן המחברת שלך, ואני שלחתי למערכת". זה היה הפרסום הראשון שלי.
אני מספיק פסיכולוגית היום כדי לדעת שתשומת לב כזו הייתה יכולה להוליד תוצאות הפוכות, כמו סלידה מכל מעשה של כתיבה בתור אקט של ספרציה-אינדיוידואציה. אבל עובדה, במקרה שלי, בתכונה זו, קרה אחרת.
בהרצאה בפתיחת הכנס דלעיל, סיפרתי על הקבוצות שחוה ואני מדריכות בכתיבה אוטוביוגרפית. דיברתי על הפורמט שהמצאנו, על התועלת שצומחת למשתתפים (בעיקר משתתפות דווקא) ועל הכשרונות הברוכים שמתגלים אצל אנשים רגילים שמרשים לעצמם לכתוב באופן קבוע. בין היתר הסברתי שאני תמיד מבקשת שיכתבו במחברת, בעט או בעיפרון, ולא במחשב. אולי לזכר אותן מחברות צבעוניות מילדותי, אבל גם כי אני מאמינה בערכו המיוחד של הצד הפעיל, המוטורי של הכתיבה ביד, ובנצחיות הנייר הסובל הכל. הקראתי חמש דוגמאות ממפגשי הקבוצות שבחרתי להדגים בהן את החדירה ההדדית בין דימיון ומציאות, את הנושאים הדומיננטיים של לידה, התפתחות, מחלה, מוות ופרידה, את הקשר בין מחזור החיים למחזוריות הטבע, ואת הסיפור האישי כמראה לסיפור הקיבוצי. הראיתי כיצד כותרת שולית כביכול, שאנו מציעות לכתיבה, עשויה להעלות דווקא סיפור משמעותי ביותר מזכרונה של הכותבת. ועוד ועוד. הייתה דממה באולם, בו נכחו כ-150 איש – רופאים ומטפלים אחרים. התרגשותי סחפה גם אותם.
אז הנה עולם המראות של הכתיבה: אני כותבת על הכתיבה של תלמידותי ושלי, ומעלה זכרונות על כתיבה וכך הלאה והלאה במעגל הספיראלי של החיים.
