פייק-טרמינולוגיה: גירסה ספרותית של בולשיט בתרבות הטיפולית
ד"ר ניצה ירום | 24/1/2018 | הרשמו כמנויים
פייק-טרמינולוגיה: גירסה ספרותית של בולשיט בתרבות הטיפולית
בעולמנו המבלבל צריך לסמן דרך למטפל, אך אל לנו לשכוח שהמטופל הוא תכלית עבודתנו.
פרויד כתב:"שמנו לב שכל פסיכואנליטיקאי מרחיק לכת רק עד לנקודה שתסביכיו וההתנגדויות שלו מתירים לו; ולפיכך אנו דורשים ממנו שיתחיל את פעילותו באנליזה עצמית וימשיך להעמיק בה ברציפות במקביל להתנסויות עם מטופליו. מי שאינו משיג מאומה באנליזה עצמית כזאת, כדאי שיכיר בכך שהוא חסר את הכישורים הדרושים לטפל אנליטית בחולים" ('סיכוייה לעתיד של הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית', 1910, עמ' 75).
לצערנו, מתפתחת תרבות טיפולית שמעבירה את האחריות על קשיים בטיפול אל המטופל. מטפלים שאינם מצליחים "לחדור" וליצור קשרי אמון עם המטופל - נתקפים בחרדות אישיות כתוצאה מבעיות שצפות במפגש הטיפולי, ומייחסים למטופל מושגים מדומים (פייק).
על ידי המצאת מטפורות ספרותיות וציוריות המטפלים משייכים את עצמם לקהילה של אנשי מקצוע מתחכמים, ובלי היסוס מאשימים את המטופל בהתנהגויות פוגעניות או עיקשות ובכך פותרים את עצמם מאנליזה של קשיהם. על תהליך זה צריך להתריע משום שאנו עושים מלאכת רמייה.
אני מזהה שהרבה מהמטפלים נוהגים כך; הם אנשי מקצוע וותיקים, מורי הלכה, מטפלים בעלי שם - אבל מנותקים מצרכי המטופלים של זמננו. לפיכך מקדשים לימודים והדרכה לפי מורים קנוניים מדורות קודמים, מי שפתרו בעיות של מטופלים שהתאימו לזמנם - אך אין בינם לבין קשיי ההווה דבר משותף.
וידוי אישי - גם אני הייתי זמן רב חלק נלהב מהתרבות הזו, המתעצמת בדבקות במושגי העבר. כשהייתי כבר בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה כעשרים שנה, ישבתי מדי שבוע בשבוע במשך עשר שנים אצל 'מורה' בת גילי כדי לקרוא בקבוצה מלה במלה את כתבי האבות שידעתי לצטט אותם בע"פ. היה זה אדם שמחוץ לפולחן האישיות הקיים שפקח את עיני ועורר אותי לתהות: איזה הכשרה מקבלים פסיכולוגים, מוסמכי אוניברסיטה ודוקטורים, בעלי רשיון ממלכתי לעבודה - שנצמדים לחכמת העבר במקום להתעמק ולפתור קשיי האדם בן זמנו ? זוהי שיטה בדוקה להשתיל חוסר בטחון ביכולותיהם ושמירה על שמרנות.
טיפול ראוי מחייב שיקולי אתיקה, ידע ומיומנויות קליניקה, כלומר: אחריות, מודעות, גמישות ושכל ישר. לא להיכנע ללחץ תרבות טיפולית רווחת ובוודאי לא למודלים מהעבר. אלה מקומם כחומר מעשיר ומעורר השראה - אבל לא כמה שמעצב את הדרך אל המטופל שבחדר.
ברצוני להדגים מספר תופעות שהשתרשו בטרמינולוגיה המקצועית:
--- "של מי השינה הזו ?": לפני שנים אחדות הכרנו דרך הצגתה של פסיכואנליטיקאית ידועה את ה'שירות' שהיא עשתה למטופל בכך שהיא ישנה 'את השינה שלו'. כמובן שזאת שטות, גם כמטאפורה אדם אינו ישן שינה של אחר. המטפלת העייפה ישנה את שנתה, אך היא הפכה זאת להמשגה אלטרואיסטית שהיא עושה למטפל וישנה עבורו.
--- "המטפל המורעל": פסיכואנליטיקאית ידועה וזוכת פרסים החדירה לפייק-טרמינולוגיה את התודעה של המטפל המורעל על ידי מטופל, המביא אל הטיפול את חומרי הנפש 'המרעילים' שלו - האמנם זה מה שהמטופל מביא אל חדר הטיפול ? מטפורה זו זיכתה את בעלתה בפרס, לדעתי המושג ראוי לגינוי.
--- "המטפל המורעב": פסיכואנליטיקאית הציגה את מצוקתה תחת השם 'המטפל הרעב' כשהוא "נחשף לתקופות ממושכות של חסך רגשי שעלול לפגוע בביטחון העצמי ובערך העצמי שלו כמטפל". הפייק-טרמינולוגיה המדומה של 'המטפל הרעב' מייחסת את הערעור בביטחון העצמי של המטפל – למטופל ולא לחשבון הנפש שהמטפל צריך לעשות עם עצמו. גם כמטאפורה המטופל לא צריך לדאוג לתזונתו ולביטחונו העצמי של המטפל.
--- "מטפל גבר בעל רחם" : בהשפעת שפת 'יחסי אם-ילד' שהשרישה פרספקטיבת יחסי האובייקט ומלמדים אותה כלשונה (כי זו המומחיות של מי שלמד ומלמד אותה, ולא בגלל שהיא עוזרת לעזור למטופל העכשווי) – מטפלים גברים החלו לדבר על המפגש הטיפולי כעל הרחם שהם מציעים למטופל שלהם. טוב שלאחרונה מתעוררת התודעה לגבי חשיבות האב והגבריות. אבל עדיין 'הרחם' הקולקטיבית כפייק-טרמינולוגיה לא אבדה את קסמה.
--- "המטפל הגיבור של המטופל 'הלא נגיש' - שסובל מ'מוות נפשי'": לאחרונה עלה קולוקוויום שבו המטופלת הוצגה כ'בלתי נגישה במפגש הטיפולי' והמטפל (אישיות בכירה במערכת החינוך הפסיכותרפי) מוצג כדמות הירואית שנאבקה במי שהתמודדה עם 'מוות נפשי'. מטופל 'לא נגיש' – זה אתגר טיפולי ולא גורלו של המטפל הגיבור. הפייק טרמינולוגיה המציגה את המושג 'המוות הנפשי' שפשה בשיח הטיפולי היא המצאה מטעה. אין 'מוות נפשי' מכיוון שהמטופל והמטפל הם אנשים חיים בעוד שמוות הוא מצב טרמינלי. בקולוקוויום עצמו גם משתתפים שהביעו ספק במושג ואמרו שהם אינם משתמשים בו – ישרו קו במהלכו.
אדגים זאת. לאחרונה כתבה קולגה: "...מטופלים שמעוררים במטפל תחושה של חסך רגשי מתמשך בתוך התהליך הטיפולי. מטופלים אלה לא יכולים לתת למטפל להרגיש שחל אצלם שיפור והעבודה הטיפולית מועילה להם. הם נשארים במצבים מנטליים רגרסיביים שמאופיינים בתובענות קיצונית, ביקורתיות מתמדת ודוולואציה מסיבית כלפי המטפל". ואולי המטופל צודק כשהוא תובעני וביקרותי כלפי המטפל השבוי בדרכו - ולא מבין אותו. המטופל לא בהכרח עושה הקטנה. אם המטפל נפגע – הוא צריך לנסות להבין מה בדיוק קורה למטופל. ומה לא בסדר בהתנהלות שלו.
יותר ויותר מאמרים, הרצאות, סדנאות וקולוקוויומים ברוח פסיכואנליטית כללית והתייחסותית חוגגים כיום סביב המושגים המדומים שהצגנו ודומיהם. ההתלהבות של המשתתפים גואה והשיפוט שלהם מתערער. התרבות הטיפולית פורחת סביב דימויים ויצירתיות לכאורה: המטפלים זולגים אל הפילוסופיה, התיאטרון, הספרות, האומנות, השירה, הפוליטיקה והרוחניות; טפיחה עצמית על הכתף - אנחנו אנשים הרבה יותר תרבותיים ומוסריים מאשר מטפלים סתם.
בינתיים, בתוך תעשיית הדימויים - המטופל הממשי הופך מיותר - הוא הנזקק, הוא הממן והמפרנס שלנו וגם הוא חכם ובעל דעה.
הפייק-טרמינולוגיה שבה אנו דנים מתמקדת בחכמת המטפלים המוצגת דרך מטפורות ריקות מממשות, השימוש בה הופך את הטיפול לפייק טיפול. מוטב למטפלים לנהל את המפגש הטיפולי באופן מפוקח והגון יותר.
לסיכום:
הפוסט הנוכחי הוא עיבוד של פוסט ששלחתי פעמיים ל IARPP , הארגון ההתייחסותי הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה, ובניגוד לריבוי הפרסומות העצמיות המועלות בו, כתיבה ביקורתית - מערערת כנראה את השלווה, והוא לא הועלה! בפוסט הזה אני רוצה להמשיך לעורר את תשומת לב ציבור הפסיכולוגים/המטפלים לפייק-טרמינולוגיה המשתלטת על השיח הטיפולי העכשווי, ומעוותת אותו.
