למה נהייתי פסיכולוג ?

ד"ר ניצה ירום | 5/1/2018 | הרשמו כמנויים

למה נהייתי פסיכולוג ?

"שכחנו לאחל שנה אזרחית טובה גם לפסיכולוגים" נכתב באתר זה בתחילת השבוע, והאיחול לפסיכולוגים לכבוד השנה החדשה הוא (דרך ציטטה): "שיבוטל החוק שאוסר עליהם לחבק את הזולת ובעיקר - שמישהו יחבק אותם. מפני שאין בדידות גדולה יותר מבדידותו של הפסיכולוג". ובתזכורת לכך נכתב: "מי ישמור על שומרי הנפש?!"

הופתעתי לראות עד כמה הפייק-טרמינולוגיה החדשה - הכוללת גם את השיח על 'הפסיכולוג הבודד' - מחלחלת לתרבות הטיפולית, גם באתר המקוון המרכזי של הפסיכולוגים. חשוב שנשאל את עצמנו איך ייתכן שהמקצוע החברתי שבו בחרנו כמקצוע שבו פוגשים אנשים, משתתפים בעולמם הפנימי ובנסיבות חיים שונות משלנו - הופך עבורנו למקצוע של 'הפסיכולוג הבודד'? הרי בחדר הטיפול יושבים שני אנשים.

אם ננסה, הפסיכולוגים שבנו, לחשוב מה הביא אותנו לבחור להיות פסיכולוגים - ניזכר ברצון שהיה לנו לעזור לאנשים במצוקה (וגם לעצמנו). בחרנו במודע במקצוע שבו פוגשים אנשים ומתקשרים אתם.

אלא, כפי שרואים באיחול המצוטט, טרמינולוגיה מעוותת השתלטה על השיח הטיפולי החדש. הפסיכולוג/המטפל מוצג לא רק כבודד, כמי שזקוק נואשות שיחבקו אותו, ש'נכפת עליו מחשבה על מחשבה' - הוא לכאורה זה שסובל, ואילו המטופל מוצג כמי שהופך עצמו ללא נגיש למטפל, כמי שמזיק לו באופן כלשהו. וכך מי שחיפש מקצוע שיש בו קשר עם אנשים - הפך לפסיכולוג בודד ולקורבן של הקשר הזה.

במקום להשתתף, להקשיב ולהתעניין - הוא מוצא עצמו מנותק, ולכן הוא חש מבודד ומאוים. מה שמנתק ומבודד אותו משותפו למפגש הם החינוך והתרבות הטיפולית שמלמדים אותו להסתיר ולהעמיד פנים, לייצר 'תגובות טיפוליות' במסווה של אינטראקציה התייחסותית, דינמית או אחרת; לנסות לתפקד לפי דגמים של אבות המקצוע שאותם מלמדים וקוראים בקבוצות קריאה ובסמינרים קליניים - שאין בינם ובין המטופלים שלפניו דבר וחצי דבר (באמביציה בלתי אפשרית לטפל כמו ויניקוט, כמו ביון, ולאחרונה - כמו שטיינר). לעטות על עצמו שריון מדומה עם המטופל - כאשר המנוחה היחידה המוצעת לו היא בשיח עם חבריו אנשי המקצוע. שם הפך לאחרונה 'הפסיכולוג הקורבן' לגיבור היום.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

מן הראוי שנשקם את המהות שבגללה יצאנו לדרך כפסיכולוגים: נתפקד כפסיכולוג המרשה לעצמו להרגיש שהוא שותף בצוות עם אדם אחר, שהוא מקשיב וחושב, קודם כל, את מחשבותיו (הצנועות), מבטא את השגותיו ואת גבולותיו. הוא לא שומר נפש - הוא פרטנר לאדם הפונה לטיפול כשהוא רוצה לשמור על עצמו.

הפסיכולוג הוא זה שאחראי להכיר במציאות הטיפולית (ולא 'לשמור על עצמו'): התחושות שהוא מרגיש הן עבורו איתות למחשבה והתבוננות פנימית, לא משהו להתנתק ממנו או לפרשנו מידית. נזכיר לעצמנו שהפגישה עם עולמו של האדם האחר, המטופל, היא האתגר והעיסוק שבחרנו לעצמנו; זה לא מקור לאומללות, אלא להתעניינות.