הקיץ של הורים וילדים
ד"ר ניצה ירום | 30/7/2018 | הרשמו כמנויים
הקיץ של הורים וילדים
כמדי שנה הגיח הקיץ והפתעה, בתי הספר והגנים שבין תפקידם הבלתי מוכרז הוא להיות בייבי סיטר לילדים - יצאו לחופשה, הילדים חזרו להיות בבית ומטרד להרבה הורים שצריכים לפתע לדאוג להם ולהעסיקם.
וכך, אחרי המלחמות הקשות שההורים נלחמו על מטפלות וגני ילדים לפעוטים, ועל פיקוח של גני הילדים והגננות המתעללות בילדים, ועל הדעות שהמדינה אחראית על גידול הילדים - למשך חודשיים של חופשה ההורים חזרו להיות אחראים על ילדיהם.
והנה מתברר לרבים שהם חוששים ואינם כשירים להיות ברציפות עם ילדיהם בבית. והרי שדה חדש של הדרכת הורים, כל תכנית במדיה ובעיתונים מראיינת מומחית או מומחה לתעסוקת ילדים.
אני בטוחה שההורים מסוגלים לטפל ולהעסיק את הילדים. אלא שקיים בלבול בין קריירה ובין הרצון להיות 'הורה-השנה', בעירוב עם 'הכמיהה להורות' והמאבק למען 'הזכות להורות' האומר שחלק מתאוות ההולדה אינו הילד והטיפול בו - כשהילד הוא סמל לנשיות או גבריות, מושא לגאווה הורית. כך נוצרת מציאות שהילד הממשי אינו היצור שנכספים אליו - אלא סמל שהופך לטורח להורים העמוסים והנבוכים, המאבדים את הביטחון העצמי ביכולותיהם ומרגישים צורך בעזרה של יועצים כדי להתנהל בהורות שלהם.
המדריכים למיניהם מציעים דרכי טיפול ממשטרות והצבת גבולות ולא דרכי שיתוף. האזנתי לתכנית הדרכה בטלוויזיה, מנחת התכנית הייתה סלבית המוצגת כמומחית ל"חיים טובים", והמרואיינת הייתה סופרת שכתבה בסט סלר על גידול ילדים ובעצמה אם למספר ילדים; הן סיכמו את המישדר: "הורות היא דבר משעמם ומתסכל'. ההורים כיום הם אנשים מתוחכמים, מגיעות להם עצות טובות יותר. ההורים יכולים ליצור עם הילד יחסים אנושיים תקינים, לכבד את הילד ולתקשר אתו, מבלי שההורה יתבטל ויבטל את דעתו מפני ילדו החכם (כמוהו או יותר ממנו בעניינים מסוימים).
לא הייתי כותבת על הנושא שכן הוא חוזר מידי שנה, אם כי בעוצמות חדשות ומתגברות.
לפני שבוע התרחש אירוע חברתי מסעיר ומעורר - מחאת הלה"טבים. אם נסנן את התביעה להכרה בזכויותיהם כקהילה הרי חלק מרכזי בתביעות הוא הכרה בזכותם להביא ילדים בפונדקאות ושהם ירשמו כהורים.
איני רוצה לדון בצד המוסרי של להביא ילדים בדרך של התעלמות מהאישה הנושאת ברחמה ילד תמורת כסף, הנאלצת להיפרד ממנו בתום תקופת ההריון והחוויות שמתעוררות בה.
אבל רצוני לדון במעמד ובזכויות של הילד - לעניות דעתי זכותו של הילד לקבל הגנת הורים עולה על זכות המבוגר להיות הורה, שכן הילד מגיע לעולם מבלי שנשאל.
בעקרון, זכותו של הילד היא להצטרף למשפחה יציבה שבה הוא יהיה חבר שעתידו מוגן והוא שווה זכויות וחובות כמו כל בן משפחה אחר. אני רואה את החיוכים והלגלוג בזווית הפה אודות המחשבה שילד יכול וזכאי להיות חבר שווה זכויות. שכן כתינוק הוא צריך לקבל תשומת לב ומילוי צרכים כפי שנדרש, ויכולתו להשתתף במטלות הבית קטנה. אולם כבר מגיל ינקות הוא מתבונן ומבין את הסביבה והמציאות האופפת אותו, ולפי האופן שבו ההורים מסדרים את מציאות החיים - הוא יפנים את דרכו. כשיגדל הוא יקבל עליו יותר מטלות והוא ישמח למלא אותן, כשותף בחיי המשפחה.
על סמך ניסיוני המקצועי אני קובעת שילדים שמתייחסים אליהם בכבוד ובשותפות מצדיקים את היחס ושמחים לשאת בעול לפי יכולתם.
בפועל, הילד הוא אדם חושב, שאפשר לתכנן איתו, להתייעץ בו מה בא לו לעשות בזמנו הפנוי, את מי מחבריו בא לו לראות. הורים וילדיהם יכולים להתנהל ביחסים הדדיים וליהנות יחדיו (לזה הם כמהו, לא?). ילד אינו אובייקט שצריך לתפעלו.
