פסיכותרפיה היא אמנות? | רוני מייזליש
רוני מייזליש | 24/1/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הדיאלוג בין מקצועות האמנות והטיפול מעסיק אותי שנים רבות. תמיד הרגשתי שמשהו בעבודה שלי כמטפל יש בו מן העבודה היצירתית של האמן אבל לקרוא לעצמי "אמן" מעולם לא העזתי. בשנים האחרונות ניסיתי לכתוב תסריטים בתחומים הקרובים לליבי ואף מידי פעם אני כותב טקסטים המתארים את חוויותיי בתהליכי הריפוי השונים אותם אני עובר. לשמחתי הרבה, המפגש שלי עם קוהוט ופסיכולוגית העצמי "מאלץ" אותי שוב ושוב לחקור את החיבור בין האמנות לטיפול ואפילו לדייק עוד יותר את ההגדרות המקצועיות שלי. קוהוט היה תמיד עסוק באמנות, הכיר יצירות רבות ואף כתב על כך לא מעט. לפני כמה חודשים שבנו ביקר בארץ שאלו אותו על ספרי הפסיכואנליזה שהיו לאביו בספריה. הבן חייך ואמר שכל הספרים של אביו עסקו באמנות : שירה, ספרות, ציור, מוזיקה וכך הלאה. מה עניין כ"כ את קוהוט באמנות. בחודשים האחרונים לפני מותו קוהוט סיפר לביוגרף שלו סטרוייזר (מתוך הקובץ "פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם") על חיבורים שונים ויקרים שיש לו לתחום האמנות ואצטט כאן שניים מהם :
1. "אמנות מקדימה בבירור את המדע בזיהוי הצרכים והרצונות של עצמי-הקבוצה ובהיענות להם. האומנים של המאה ה 20 ידעו עשורים לפני כולנו כי העצמי המפורק, הוא אשר נזקק שיכנסו (שיאספו) אותו מחדש, כי זהו עצמי מרוקן, נעדר חיוניות ולא העצמי הבנוי איתן העמוס אשמה שזקוק עתה למענה" (ע"מ 257). במילים אלו, כמה חודשים לפני מותו, חוזר קוהוט על מהות הריפוי (שחזורו של העצמי המפורק, החלש והנוטה להתפרקות) ועד כמה לאמנות יש תפקיד קריטי בריפוי שכזה. לדעתי, בניגוד לכמה קולגות שלי, אם היינו שואלים את קוהוט הוא היה מתלבט ואולי מסכים שגם מטפלים הם אמנים וכמו שאמנות יכולה לרפא כך גם טיפול.
2. קוהוט מתייחס לשאלה איך אמנות יכולה לרפא את האמן והקהל גם יחדיו ונותן את הדוגמא של הסופר הצרפתי הנודע פרוסט שמחליט לכתוב לאחר שהוא חוזר לפריס לאחר היעדרות ממושכת, מועד על המדרכה ומרגיש חוסר שיווי משקל ואף כי הכל השתנה, האנשים אולי אותם אנשים אבל דעותיהם והערכים שלהם השתנו : (ע"מ 253) "פרוסט מרגיש מנותק לחלוטין. יותר מתמיד הוא מרגיש מנותק מעצמו. בנקודה זו הוא החליט כי עליו לכתוב את כל תולדות חייו לא כדי להבין את העבר ומשמעויותיו בלא מודע אלא כדי לכונן מחדש רציפות בתוך עצמו. הוא נעשה ההיסטוריון של עצמו כדי לכונן את רציפות העצמי הפרטי שלו". קוהוט מדגיש בציטוט זה עד כמה לראייתו החוזקה האמיתית של אנשים קשורה לאו דווקא לכמה הם מכירים את עצמם ברמת הידע, התוכן ואפילו דרך שחזור פרטי הביוגרפיה האישית-פרטית אלא העוצמה הפנימית של האדם מושתת על חווית רציפות בזמן שבו אדם יכול לדעת כי הוא אותו ילד מלפני 30 שנים והוא יהיה אותו זקן בעוד 30 שנים ובמקרה של פרוסט, עבודת האמנות סייעה בכינון מבנים פסיכולוגים בריאים המאפשרים את התפתחותה של פונקציית הרציפות בעצמי שכנראה היתה חסרה לו עוד בילדותו.
אשמח לדעת לגבי הדיאלוג שלכם בין טיפול לאמנות, האם כמטפלים אתם מרגישים אומנים, איפה החלקים היצירתיים שלכם כמטפלים ובכלל אשמח לכל הערה/הארה בנושא שהעליתי.
שיהיה שבוע מצויין לכולם.
רוני
