כמה מחשבות על סיוע נפשי לנפגעים | נחי אלון
נחי אלון | 13/11/2023 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
במקצועות הסיוע אין אמיתות מוחלטות. לכן, אני מבקש שהתייחסו להמלצותי כגישוש טנטטיבי בלבד, גם אם נקנו בניסיונות רחבים ומגוונים בחמישים השנה האחרונות. המבחן לאיכותן של המלצות מקצועיות הוא ברמה המעשית והאישית בלבד.
סיוע לעצמנו כמסייעים
כאב, מבוכה, ספקות, התלבטויות ורגשות קשים - הן אצל מטפלים והן אצל מסתייעים - אינן "בעייות שיש לפתור" כי אם תגובות נורמליות שיש לקבל. המצב המטורף בו אנו נמצאים מחולל אצל כולנו תגובות-נפש בלתי נמנעות, ובהן ספקות עמוקים, אבדן בטחון ביכולנו המקצועית, התלבטויות באשר ל'עשה ואל תעשה', תקופות של הצפה משתקת, רצון לברוח מכל זה, ועוד. על כל אלו אנו עשויים לחוש בזעם כלפי הממשלה, הצבא, השרים או האנרכיסטים אשר הכזיבו ופגעו בנו.
כל אלו אינן 'בעיות': אלו תגובות-הנפש של מי שמצויים בתוך מצבי אסון. אין הן מעידות על חולשה, התמוטטות, העדר יכולת אישית או מקצועית. הן נובעות מן המצב, לא מן הנפש. קבלתן ככאלו איננה חולשה או הכחשה אלא נצחון השכל הישר. קבלה של עקרון זה תקל גם עלינו וגם על מי שאנו מסייעים להם.
החובה לתחזק ולשמר את האנרגיה של המכשיר היחיד שבידינו – אנחנו: איננו כל-יכולים וישועת העולם אינה בידינו. אם נעבוד בלא לנוח, נדחפים על ידי תחושה אינסופית של יעוד, נגיע להתשה שתמנע מאיתנו במוקדם או במאוחר לעזור למי שזקוקים לנו. אנו חייבים לבלום את להט-היתר, להפסיק מדי פעם, להיטען מחדש, להסיח מדי פעם את דעתנו, לתספק את גופנו במזון, משקה שינה ופעילות גופנית. בלי אלו נשחק שלא לצורך את המכשיר היחיד שבו אנו מסייעים – אנחנו. לעתים 'בריחה זמנית' היא חיונית.
מערכות - תמיכה: גורם מרכזי בשמירת האנרגיה, הן של מסייעים והן של מסתייעים, הוא היעזרות הדדית בתמיכתם של אחרים: המשפחה, החברים, הקהילה המקצועית. "תמיכה" אינה מחייבת בהכרח דיבורים 'טיפוליים'. חשוב לחלוק את מה שעובר עלינו מבלי להעיק מדי , ולהתייעץ ברמה האישית והמקצועית עם עמיתים ומורים. התמיכה ההדדית היא גורם מרכזי בחוסננו הנפשי, ועלינו לטפח אותה בכל מחיר ובתדירות גדולה ככל האפשר.
בצד "תגובות פוסט טראומטיות" אנו פוגשים גם "פגיעות מוסריות", הן אצל מסייעים והן אצל מסתייעים, כאשר אנו מגלים בניגוד לערכינו המוסריים, ושופטים את עצמנו בשל כך בחומרה - אנו סובלים מפציעה מוסרית. "ברגע המכריע הסתתרתי במקום להילחם"; " הסכמתי שבעלי יתנדב ליחידתו הצבאית והוא נפגע. לא שמרתי עליו כפי שהייתי חייבת לעשות". "לא נעלתי היטב את הממ"ד והיא נפגעה". מטפלים יכולים להרגיש "לא שמרתי עליהם די הצורך" כאשר מטופלים הסתכנו ונפגעו , או כשחיי המשפחה שלהם עצמם השתבשו. התחושה השלטת היא של אכזבה מעצמנו ותחושת אשם. כל אלו מעמיקים כאשר נשבר האמון בסדר העולם, במנהיגות ובבטחון. אלו מלווים בעיקר בזעם אין אונים. להלן ארמוז על כלים לסיוע למצב זה.
סיוע מקצועי לזולתנו
"הארגון הוא הטיפול". במצבי כאוס אינם המקום לעסוק בו בתובנות ובהתבוננות עצמית; הטיפול החיוני הוא לסייע בארגון החיים ובהפחתת כאוס. בציבור המטפלים יש רתיעה מעצם המילה "יעוץ" ו"עצה", אבל בנסיבות של משבר - אלו הכלים שחיוני להפעיל. תורן של התובנות יגיע מאוחר יותר. כך, הנחיה ויעוץ על נושאים טריוויאליים-לכאורה כגון סדר יום, שעות ערות ומנוחה ויציאה משותפת לפעילות גופנית, יכולים להביא תועלת מרובה יותר מכל פעולה 'פסיכולוגית'. תור ההתבוננות העצמית יגיע לאחר שהחיים התייצבו דיים.
ה"סטינג" הטיפולי: במשבר, דבקות-יתר ב'סטינג' עלולה להזיק. הבועה של חדר הטיפולים אינה המקום היעיל ביותר לטיפוח חזרה לתפקוד. לעתים, ארוחה יזומה משותפת של המסייעים עם משפחה תתרום יותר מכל דיון פסיכולוגי. יציאה משותפת לפעילות יוגה לילדים תניע היחלצות מפסיביות יותר מאשר כל שיחה 'טיפולית'. הסטינג המתאים ביותר הוא ה-יחד בין חברים, במשפחה ובקהילה.
העיון החיוני בכאב ילווה בעיון מקביל ומשלים בהישגים, בגבורה ובחכמה. ל'תחקיר' אוהב ומעריך של מה שעבר כל אחד מבני המשפחה, כולל כל הילדים, יש ערך טיפולי גדול. את הדיון באסונות צריך לאזן על ידי הדגשת מעשי הגבורה הקטנים והגדולים של כל בני המשפחה. תחקיר כזה, כשהוא נעשה בתוך המשפחה ובמסגרת כגון ארוחת ערב משותפת, הוא בעל ערך נפשי ראשון במעלה.
כל אלו אינן חכמה פסיכולוגית כי אם שכל ישר. משפחות יציבות עושות זאת באינטואיציה בריאה. נוכל ללמוד רבות על כללי 'עשה ואל תעשה' מראיונות והתבוננות במשפחות שונות. את מה שלמדנו מן המשפחות האפקטיביות יותר נוכל להנחיל למשפחות שהתמודדותן קשה יותר.
דגש על פעילות גופנית משותפת, רצוי בטבע, כדרך ל-יחד, להפחתת עומס נפשי ולהתחברות לטבע. אי אפשר להפריז בחשיבותו של גורם זה בהחזרת החוסן הגופני והנפשי. הדגש ששמנו, עמיתי ואני, על הפעלה גופנית מסיבית עם נפגעי טראומה קשים ביותר, הביא תמיד תועלת גדולה ולא היו שום תגובות-לואי מזיקות. ככל האפשר ישתתף גם המסייע בפעולות כאלו.
חשיפה עצמית ושיתוף אישי מצד המטפלים: הגבולות-לכאורה בין 'מטופלים' ו'מטפלים 'נעלמים. כולנו נתונים במצב קיומי קשה, סובלים מאותן תחושות דאגה, אבדנים, זעם וכיוצא בזה. במקום לשמר בכוח את ההפרדה הזו, נראה את שותפות הגורל הזו כנכס : היא מאפשרת לנו להיות אמפתיים ולבטא תחושות שבני המשפחה והקהילה מתקשים לבטא. למשל, אם המטפל.ת שרוי באבל או בפחד, ונותן לכך ביטוי ישיר, ועם זאת מקפידה לדבר גם על מה שעוזר לה לפחד פחות, היא מהווה מודל חיוני: "במשפחתי נפגע מישהו יקר לנו, ואני סובלת מאד מגעגועים ומהרגשה שלא שמרתי עליו מספיק. מה שעוזר לי הוא זה שאני מנסה לסייע לאחרים שמרגישים כמוני, מרגישה שהסיוע מחזק אותי ושהמפגש אתכם עוזר לי לראות גם אחרים ולא רק את האבדן הקשה". העקרונות הללו מתאימים לשיחה עם כל הגילים, בשינויים המתאימים לגיל.
מרכיבים בטיפול ב'פציעה מוסרית': מרכיבי הסיוע במצבים כאלו הם:
א. מתן ביטוי מפורט לאירועים, לכשלונות המוסריים וגם לצדדים החיוביים. השיחה המסייעת תרחיב את התמונה הנוקשה של ההאשמה העצמית: "האם את רואה נסיבות מקלות בהתנהגותך? מה הדברים שעשית בהתאם לערכייך? אילו נשפטת בבית-דין, מה היה אומר הסנגור שלך בכתב הגנה מתאים?
ב. עידוד הנפגע.ת ועד שכנוע לקבל את הכשלונות המוסריים כ'חלק ממני ולא כגוף זר שחובה להרחיק מעצמי'. בתהליך מתמשך של חקירה בצוותא.
ג. ככל האפשר, פיתוח של כיוונים לתיקון: "אמנם לא תוכל להחזיר לחיים את חברך, אבל תוכל לסייע למשפחתו או לנפגעים אחרים" .
ד.בדומה לכך, נסייע להפוך את הזעם על בגידתם של אחרים לתכנית פעולה: "במקום לאכול את הלב, הצטרפו למי שמוכנים לפעול יחד לשינוי המצב".
מושג-על מארגן: עקרון הרציפות1
משברים הם מצבים מסכנים ששוברים רציפויות בחיינו. כאשר רציפות התפקוד של משפחה או קהילה נפרץ, הליכי המנהיגות, התפקידים ושגרת החיים נפגעות, ואיתן מערכת הציפיות והכללים. כל שגרת החיים והמעשה משתבשת. כאשר הרציפות הבין-אישית נפגעת, כל מערכות היחסים, האמון, התמיכה והיום יום נפגעות איתה. כאשר רציפות הזהות נפגעת, מתערערת התחושה הבסיסית שאני היום זהה למי שהייתי אתמול ולמי שאהיה מחר. הפגיעות הללו מערערות את תחושת האמון בעצמי ותחושת המסוגלות המוכרת.
כך, למשל, כשמשפחה סובלת מאבדנים קשים, ביתה חרב והיא מפונה למלון הרחק מן הבית, התפקוד הרגיל שלה נקטע: בנוסף להשפעות הנפשיות של אבל, העובדה שיש אחרים שמסדרים את שגרת היום, האכילה, הכביסה וכך הלאה, עלולה להוביל לתלות פסיבית במארגנים, לשבש את הרקמה הקהילתית והחברתית, ולהעמיק את התחושה ש'אין שום חיבור בין מי שאנו היום לבין מי שהיינו עד לפני שבוע' .
עקרון הרציפות מנחה אותנו לפעול כמיטב יכולתנו כדי לשקם את הרציפויות שנפגעו. למשל, בתחום של רציפות התפקוד, יש לפעול לכך שישמרו או יכוננו מחדש סדרי היום, הלימודים , התפקוד, שגרת המשפחה כגון כמו ארוחת ערב. לגבי הרציפות הבין-אישית, יש לפעול כדי שבני המשפחה בכל הגילים יישארו במגע רציף עם חבריהם, מוריהם ועמיתיהם, ובני המשפחה הרחבה. לגבי רציפות הזהות יש לפעול כדי שבני המשפחה יחזרו לדבר על הערכים המשותפים, יחזרו לזכרונות המשותפים של לפני המשבר, וידגישו – בצד האבדנים והאבל – את הכוחות המשותפים.
עומר ח., אלון נ. (1994) עקרון הרציפות, פסיכולוגיה ד (1-2).
