התמקמות כזולתעצמי או סרוגייט

רוני מייזליש | 9/12/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

כמה מילים על זולתעצמי, אמפתייה והתמקמות כסרוגייט. בעשור האחרון לחייו קוהוט כתב את שלושת ספריו. ככל שהוא התרחק מהזרם המרכזי של הפסיכואנליזה, הוא הצליח יותר ויותר להיות כן עם העמיתים שלו ועם הקהל שהלך אחריו. הוא דיבר על הצורך של המטפל המתייצב כזולתעצמי להתמוסס אל תוך מטופלו, להיות אמפתי, לראות מתוכו. הוא הגדיר את האמפתיה בצורות שונות אולם כוונתו תמיד היתה אחת – איסוף נותנים "מבפנים" ולא "מבחוץ" ואז מענה הוליסטי שלוקח בחשבון את כל חלקיו של האדם הסובייקטיבי, החד פעמי שעומד מולו.

ב 1966 (במאמר – 'צורות והתמרות בנרקיסיזם') הוא הגדיר זאת כך :"אמפתיה היא האופנות שאדם אוסף באמצעותה נתונים פסיכולוגים לגבי אנשים אחרים, וכאשר הם אומרים מה הם חושבים או מרגישים הוא מדמיין את חוויתם הפנימית אף על פי שהיא אינה פתוחה לתצפית ישירה". 15 שנים מאוחר יותר, מעט לפני מותו, כתב קוהוט (בספרו – 'כיצד מרפאת האנליזה') כי אמפתיה הנה "אינטרוספקציה מושאלת....ניסיונו של אדם אחד לחוות את חייו הפנימיים של אדם אחר בשומרו בו-זמנית על עמדה של צופה אובייקטיבי". 

אני חש כי לא תמיד היה ברור מה מצופה מהמטפלים ע"מ לרכוש את כלי האמפתיה כפי שקוהוט הגדיר אותה. לאורך השנים הוא הציג מקרים רבים של מטופליו (ומטופלים של המודרכים שלו) ובהדרגה המטפלים שהיו סביבו קלטו את רעיונותיו ואת עולמו הפנימי שהצליח לבנות רעיונות אלה. המטפלים הבינו את הצורך של המטופלים במענה הרואה, מאשר והמתקף (בקוטב הגרנדיוזי), במענה המאפשר הישענות על, היכללות בתוך, עשיית מקום (בקוטב האידיאלי) ובמענה שקט הנותן עדות (בצורך התאומות). 

ועדיין לדעתי קוהוט ניסה להסביר עד ימיו האחרונים איך המטפלים יכולים להצליח להתמקם בעמדות אלו מעבר לאמירות כלליות כמו שהמטפל "יתבונן אל תוך עצמו" או שמטלתו של המטפל היא "בקורת עצמית". באחת הדוגמאות בהן הוא רצה להמחיש מהי התמקמות של זולתעצמי, קוהוט תיאר את מערכת היחסים של ביסמרק עם רופאו האישי, שונינגר. ביסמרק פנה אליו בגלל האינסומניה שלו ורופאו הגיע לשבת עם ביסמרק לפני שנרדם ונשאר שם עד הבוקר. קוהוט כותב בהקשר זה :"אני מאמין שיקשה למצוא מקרה קליני מדהים יותר שידגים כיצד באמצעות מימוש העברתי סיפוק הצורך של מטופל בזולתעצמי הנענה באופן אמפתי יכול לשקם את יכולתו של המטופל להירדם". למרות ההתלהבות של קוהוט ממעשיו של שוינינגר, בהמשך הוא טוען כי מדובר בהישג פסיכותרפיסטי בלבד ולא פסיכואנליטיקאי כי הרופא רק הבין וסיפק את הצורך אולם לא פירש לביסמרק את ההקשר הדינמי-גנטי (אני מבין למה קוהוט כתב את זה אבל לדעתי קוהוט עצמו לא תמיד היה מסכים עם עצמו בסוגיה זו).

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

בהמשך קוהוט כותב שביסמרק גם הרזה תוך כדי התהליך וכמטפל באכילה רגשית הרגשתי שאני קולט משהו חשוב, ממש יקר לליבי. קוהוט כותב בהמשך :"...בנוכחות זולתעצמי מחזיק ומקיים מעין זה שייצג שוינינגר, הצורך של ביסמרק בזולתעצמי אמפתי נענה, וניתן לוותר על ניסיונו הבלתי יעיל במהותו למלא את מקום הזולתעצמי...באמצעות מזון (ופעילות האכילה)". קוהוט מפנה אותנו בהערת שוליים למאמר של פלנצה (Pflanze, 1972) שהינו היסטוריון וכתב "ביוגרפיה פסיכואנליטית" על ביסמרק. המאמר של פלנצה היה מרתק עבורי. החצי הראשון עוסק בילדותו של ביסמרק ובעיקר ביחסיו "המורכבים" עם אימו. יחסים אלו השפיעו (לדעת המחבר ואני נוטה להסכים איתו) על בנייה הדרגתית של דפוסי התמכרות בעיקר לאוכל ושתייה שביסמרק סבל מהם. המחצית השנייה עסקה בחלקים רבים באישיות המנהיג של ביסמרק ואיך הוא הוביל את גרמניה אולם מוקדש שם חלק נרחב גם ליחסים המיוחדים והמיטיבים שהיו לביסמרק עם רופאו. 
רגע התפנית כמובן היה הרגע בו שוינינגר נשאר עם ביסמרק לאורך הלילה. פלנצה מתאר שבאותו לילה הרופא עטף אותו במגבת חמה (dump body roll), החזיק את אחת הידיים שלו, ונשאר איתו ולידו עד הבוקר. פלנצה מוסיף :"Like a mother with a restless child". לדעתו של פלנצה, שוינינגר הפך להיות הורה תחליפי (במקור – "surrogate parent") ובהמשך פלנצה מצטט מתוך כתביו של שוינינגר את שאמר ביסמרק : "I treated the other doctors…but Schweninger treated me".

אני עוצר כאן להפעם ומוסיף כמה שאלות שמעסיקות אותי ואולי עוד כמה ממכן/ם : מה דעתכם על השימוש במונח של סרוגייט עבור תפקיד המטפל? האם ריפוי מצריך סוג כזה של התמקמות? ואם כן – איך אנו לומדים להיות סרוגייט?, מה מסלול ההכשרה? מה המחירים והסכנות? איך המטפל שומר על עצמו ועל צרכיו (מעניין המחיר ששוני ניגר שילם בשנים ששהה אצל ביסמרק). ואשמח שנעלה שאלות נוספות כמובן.

תודה רבה על הקריאה !
שבוע מצויין
רוני