המקצוע בניוונו 2 - "המטפל רעב- ואיפה המטופל ? תגובה למאמרה של אירנה מלניק
ד"ר ניצה ירום | 5/9/2017 | הרשמו כמנויים
ביום 25/6/2017 פרסמתי בלוג בעקבות מאמרה של אירנה מלניק "המטפל הרעב : החסך הנרקיסיסטי של מטפלים", שהפורום הישראלי של IARPP ניהל קולקוויום סביבו. הגבתי אז למאמר ולהפתעתי הבלוג הוצף בקוראים ובתגובות. רבות מהן של מטופלים שהביעו אי נחת מהטיפול שחוו. המאמר עצמו התפרסם רק במייל שהופנה לחברי ה IARPP. עתה התפרסם המאמר במדור המאמרים של "פסיכולוגיה עברית", ואופס... הוא פתוח רק ליודעי סוד, ולא לכלל הציבור.
איני רוצה להיות שיפוטית לגבי המאמר, אך איני יכולה שלא להגיב במאמר בקורת מקצועית.
בתגובה למאמר "המטפל הרעב: הרעב הנרקיסיסטי של מטפלים" מאת אירנה מלניק ברצוני להתייחס לבעיות בטיפול בהשראה פסיכואנליטית שעולות בפרקטיקה העכשווית, כפי שהן משתקפות במאמר. אתייחס לסוגיות מפתח העולות במאמר וקשורות לעיוותים בתפיסת תפקידו ואחריותו של המטפל, במיוחד של אנליטיקאי – בטשטוש או בשימוש מתחכם בהעברה נגדית, בהתאהבות במטפורות, בעיקר במטפורות גוף – כתחליף, ובהפיכת המטופל ללא רלוונטי כאשר הקהילה המקצועית והז'רגון שהיא מתנאה בו – הופכים לליבה של הגאווה המקצועית.
חשוב לזכור שמדובר במקצוע שמעצם הגדרתו ובחירתו מזמין אנשים בעלי בעיות וקשיים – להיעזר בו. תיוגם 'כקשים' והצפייה שהם יטפלו בקשיים שלנו – תשמע לאנשים שמחוץ למקצוע הזויה ממש.
1. "מטופלים שמרעיבים רגשית את המטפל":
כבר בפתיח מתעוררת השאלה האם זה מאמר שנכתב ע"י אנליטיקאית מנוסה, שהכשירה עצמה שנים לטפל באנשים, ואינה יודעת מי הלקוחות שבאים לטפול? בשנות הטיפול והאנליזה שעברה לא בנתה בעצמה בטחון עצמי ותובנה למה היא הולכת? היא כותבת: ...." התחלתי לחשוב על המטופלים הללו כמטופלים ש"מרעיבים" רגשית את המטפל,..." האם היא מאשימה מטופלים בכוונת זדון? האם בהסכם שנכרת בינה לבין המטופלים, שבמוצהר באים לבקש תמיכה וחיזוק - היא מצהירה שלעתים היא תהיה "רעבה לתמיכה", ואז במקום שתגבה מהם תשלום היא תתגמל אותם?
בניגוד למטופל שנקלע למצוקה וזועק לעזרה, ומוכן לעבוד שתי משרות כדי שיוכל לשלם עבור טיפול, למטפל יש ארסנל שלם של סיוע: הכשרה מקצועית, ייעוץ מקצועי, אנליזה אישית, איגודים מקצועיים, ספרות ענפה, ימי עיון, קורסים ועוד. ומכל האפשרויות - מלניק פונה אל המטופלים; אם יש עוד אנליטיקאים שמאשימים מטופל בבעיותיהם - משהו לקוי בהכשרה הפסיכואנליטית ובתרבות הטיפולית.
2. "מאמר לעיון בעלי הרשאה מקצועית בלבד":
מלניק בחרה לצמצם את ההרשאה לקריאת מאמרה רק לקהל נבחר. שאלת ההגבלה מסוג זה היא לא רק קריטית כיום, כשהעולם הוא פתוח יותר, ואדם יכול לקרוא כל חומר רפואי, משפטי או מדעי כרצונו, מבלי שיצנזרו אותו. ולפתע, בקהילה הפסיכולוגית המקצועית מוטלת צנזורה. עניין זה הוא בעייתי מכיוון שרוח המאמר של מלניק הוא בצורך שלה להבהיר רגשות ספציפיים שלה למטופלת (שזוהי פרקטיקה פשוטה); כפי שהיא כותבת: "היה לי צורך לקבל ממנה משהו שיגרום לי להרגיש אנליטיקאית בעלת ערך". מכאן, מבחינתה הרי למטופל מיועד תפקיד פעיל בתהליך הטיפולי. לכן כיצד עולה על הדעת להוציא אותו ממעגל הקוראים?
האם אפשרי שדרך הגבלה שכזו אנשי המקצוע מסתגרים בתוך עצמם, יכולים לפתח את הז'רגון ואת הנרטיבים שלהם כראות עיניהם, מבלי הכרח שאלו יהיו אמינים, ישימים או בין-סובייקטיביים? אפשרי שהרצון לזכות בטפיחת שכם ו'הזנה נרקיסיסטית' מהעמיתים הופך ליותר ממשי מאשר פידבק מן המטופל-הפרטנר, שאליו כביכול מייחלים, ואליו המטפל בעצם מחויב מעצם הגדרת תפקידו והתשלום שהוא מקבל עבור שרותיו אלה.
3. "תחושת הרעב הנרקיסיסטי" – מהו רגש של מטפל?
במאמרה מלניק מדגימה תהליך שפושה בתרבות הטיפולית בהשראה פסיכואנליטית –שימוש במטפורות במקום זיהוי רגשות ספציפיים, במיוחד בעולמו של המטפל. "תחושת הרעב הנרקיסיסטי" מתקבלת במהלך המאמר כאילו זו ישות פסיכולוגית מובנת מאליה. האם המטפלת חשה רעבה? האם היא חשה חסך במשהו טוב בתקופה זו בחייה, האם התחושה הזו עולה בה במצבים מסוימים, ואם כן – למה, במה זה נוגע אצלה? אינני מעלה נקודות אלו כסקרנות פרטנית לעולמה של הכותבת, אלא יותר כחובה המקצועית הנדרשת – לא להסתתר מאחורי מטפורות ססגוניות, אלא שהמטפל יתעניין ברגשותיו; ואז הוא יוכל גם לדבר דיבור פשוט ואישי על רגשות, ולא להסתתר תחת מטפורה כביכול מובנת לכל – אך ריקה מכסוי אפקטיבי.
חובת המטפל להתבוננות מדוקדקת בעולמו הפנימי שולחת אותו לטיפול ולאנליזה, והיא מחייבת אותו כעיסוק שוטף מול המטופל, כדי שהוא לא ישליך עליו את הרגשות והרגישויות שלו. זוהי מהותה של ההעברה הנגדית. מסוכן להטיף לטרנד טיפולי חדיש - ל'ניו סקול' - שמאפשר למטפל להסתתר מעצמו, ואילו למטופל הוא מייעד תפקידים טיפוליים. אסור שזה יהיה המסר למטפלים הצעירים והותיקים. איה ענבר, בתגובתה למאמרה של מלניק, מציינת בצניעות שהיא נוהגת בדרך של ה 'אולד סקול' – שדורשת מן המטפל אחריות לעולמו.
פרויד כותב בעניין זה את המילים הנוקבות הבאות:" שמנו לב לכך שכל אנליטיקאי מרחיק לכת רק עד לנקודה שתסביכיו וההתנגדויות שלו מתירים לו; ולפיכך אנו דורשים ממנו שיתחיל את פעילותו באנליזה עצמית וימשיך להעמיק בה ברציפות במקביל להתנסויות עם מטופליו. מי שאינו משיג מאומה באנליזה עצמית כזאת, כדאי שיכיר בכך שהוא חסר את הכישורים הדרושים לטפל אנליטית בחולים" (1910, עמ' 75).מכאן, שאם מטפל מרגיש, כפי שמלניק מדווחת, "חסך נרקיסיסטי מוחלט ומכאיב וחשבתי שהיא לא מסוגלת לראות אותי בכלל" – העדרו של אני המתבונן בתחושות שהיא מתארת הוא כשל טיפולי, לא הזמנה לאינטראקציה.
יתכן, כפי שפרויד כותב, שהשידוך בין המטפל והמטופל אינו עולה יפה, והוא נוגע למטפל בחרדות, בפרנויות, בתחושות של ערעור נפשי שהוא אינו מרגיש מסוגל להיות הצופה המתבונן בהם, והוא לא נעזר בהדרכה או בטיפול בתקופה שכזו – הרי שהוא בעצם נותן למטופל אשליה של טיפול, ואז לא פלא שהמטופלת המתוארת במאמר – כועסת ומתגרה.
המודעות של המטפל לפגימויות שלו אין פרושה שהוא יהפוך למטופל בחדר הטיפול. גם פרום רייכמן (1950) וגם אליס מילר (1979 ) מצוטטות במאמר של מלניק באופן מטעה ומניפולטיבי– כתומכות בתיזה שלה, בעוד ששתיהן מדגישות את ההפך: שהמטפל חייב לקחת בעלות על הצרכים שלו – אם הוא בודד שלא יתנחם בחברת המטופל כחבר, אם יש לו חסך מיני – שלא ישביעו בדרך זו. אם הוא אדם פגוע נרקיסיסטית – זוהי נקודת מוצא לטיפול, והיכולת של המטפל להתבונן בכך היא ההוכחה שהטיפול מעניק יכולת מחזקת, גם בזמנים קשים. או שצריך להודיע למטופל שהטיפול ביניהם לא מצליח. כדי שהקורא ישפוט בעצמו עד כמה מעוותת התיזה המודעת של מלניק - שהמטופל יטפל בנרקיסיזם הפגוע שלה כמטפלת, אביא את דברי אליס מילר כלשונם: "נראה לי, כי במידה שבכלל יש בידינו לעשות דבר-מה, הרי שזה עיבוד הפרעתנו הנרקיסיסטית ואינטגרציה של חלקינו המפוצלים-מנותקים כדי שלא נזדקק להפעיל (באמצעות התיאוריות שלנו) מניפולציות לא מודעות על המטופלים שלנו וכדי שנניח להם להיות כפי שהם" (עמ' 47).
ההסתתרות של מטפלים כיום מאחורי מטפורות, בעיקר מטפורות גוף, היא טרנד מסוכן, בגלל שכרון החושים שמטפלים רווים מהיצירתיות המטפורית שלהם ובכך הם מתרחקים מבחינת עצמם באמת. אם אדם רעב – שיאכל; "תחושת רעב נרקיסיסטי" איננה רגש או תחושה גופנית של רעב, ואם מעורבת תחושה גופנית – צריך המטפל לציין אותה ולהתעניין בה, לא לשחק במילים אודותיה.
על המגמה המסוכנת הזו אני מתריעה לא מהיום, בספרי השונים (כגון אלה מ 2013, 2015) ובכל הזדמנות שמתאפשרת.
4. המטופל הלא נוכח:
"כשהזכוכית נופלת" הוא פרק בתולדות הטיפול שמלניק מביאה במאמרה, כהוכחה שמשהו בטיפול שהיה תקוע – נפתר והטיפול 'הצליח'. כשהמטופלת תוקפת את המטפלת ומאשימה אותה "בחולשות והילדותיות התלותית" שלה - מלניק מסבירה שהמטופלת השליכה עליה את רגשותיה, ולמרות שהיא המשיכה במתקפותיה - המטפלת מצאה את עצמה "דורכת על קרקע בטוחה". עלי לציין שריבוי המקרים שבהם המודעות לחלק מפוצל ומושלך של המטופל הוא נפוץ בזמננו. זהו אכן רגע מכונן בטיפול, אבל אין כל הסבר לתגובות הנפשיות החריפות של המטפלת לחיפוש הדרך של מטופלת, שכל מה שידוע עליה הוא - שהיא התקיפה ושהייתה בטיפול שנים רבות.
שיטת כתיבת הוורבטים על ידי המטפלים היא דרך טובה לא לשמוע את קולו של המטופל, כי הרי הדיווח הוא של המטפל. אבל כישרונו של דיווח וורבטים בעל ערך הוא שהוא מצליח להביא את הדיאלוג שבחדר הטיפול כדיאלוג בין שניים, ולא שהמטופל יישמע כהדים להגנות ולפרושים של המטפל המדווח (גם כשמדובר בוורבטים של מילה במילה ממש).
הנטייה לטשטש את זהות המטופל באה כביכול כדי להגן עליו, וזהו גם הנימוק לסלקציה בהגבלת קריאת המאמר, "זה לטובתו". אבל בפועל המטופל הופך לקול עמום, חסר אפיונים אישיים, ולרוב המטופלים הופכים בתיאורי המקרים לדומים זה לזו כשהמטפורות, ההגנות של המטפל ומטבעות הלשון המקצועיות הן המסמנות את נוכחותו. יתכן במקרה שלפנינו - באמת המטופלת לא הייתה נוכחת; ולמרות שהיא בלתה שנים רבות בטיפול - היה קשה למטפלת להבין את הרגישויות שלה, מבלי להרגיש כל-כך אבודה.
הפיכת המטופל ללא קיים והצבת הנרקיסיזם של המטפל כשחקן מרכזי בדרמת הטיפול - היא מעשה המעיד על ניוונו של המקצוע. זהו היפוך תפקידים שהוא גם נצלני: המטפל גם גובה כסף עבור שרותי הטיפול שהוא מציע וגם מצפה לבונוס מהמטופל בכך שהוא יטפל בו. יתרה מזאת, להצבת רגשות המטפל בפרקטיקה היומיומית של רבים, כולל עבורי - קיימות אינספור דוגמאות מטיפולים שבהם המטפל מודה או יכול להודות ברגשות לא נוחים: "את מפחדת ממני?" – "אני מודה, כשמאיימים עלי אני מפחדת", מול: "אתה עייף, תפסתי אותך!" – "ממש לא" (מפהק). הנרקיסיזם שלו בכללותו אינו באחריותו של המטופל, גרגרנות נרקיסיסטית היא לא זכות אלא כשל טיפולי באריזה מחפה, כביכול מתוחכמת; יש שיראו בה כתיבה מרעננת ואותנטית, כשהיא מציבה דוגמא לפרקטיקה שאין לה מקום. גם בהדגמת טיפול שכשל, ולא בהצגתו כטיפול שהצליח – צריך המטפל לקבל אחריות לחלקו. ניתן לכתוב מסמך אישי על קשיים כמטפל, אבל "המטופל הקשה" יכול לשמש אז רק כרקע להסברת קשייו האישיים של המטפל, ולא כנימוק לקשיים הללו. שימוש בבין סובייקטיביות לתפקיד שמלניק מייעדת למטופל - הוא טעות בהבנת המודל הטיפולי, גם במחשבה ההתייחסותית. בנג'מין (2004) מדברת על תפקיד המטפל להיות ראשון ואחראי בזוג הטיפולי, ארון (1998) מדבר על הדדיות לא סימטרית, ומרכזיות מושג ה- AGENCY היא אבן יסוד בהגות ההתייחסותית.
לסיום אומר שהעליתי בשעתו פוסט שביטא את הביקורות המופיעות במאמר זה – כלפי מאמרה של מלניק, בינתיים נקודת מבטי רק התחזקה. בתגובה לפוסט מספר אנשי מקצוע הגדירו את הטיפול הבעייתי שלה – כטיפול מצטיין, השמיצו אותי והציעו לי להתנצל בפני כותבת המאמר. התנצלות – במקום להקשיב לעוד קול לגיטימי. זה ניסיון להעלות את ערך החברות מעל היושרה המקצועית. גם זה אות לניוון.
מקורות:
ארון, ל. (1996), המפגש, הוצאת תולעת ספרים.
ירום, נ. (2013), שפות הגוף, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/פרדס הוצאה לאור.
מילר, א. (1979), הדרמה של הילד המחונן, הוצאת דביר, 1992.
פרויד, ז. (1910 ), סכויה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית. מתוך: הטיפול הפסיכולוגי, סדרת הפסיכואנליזה,
הוצאת עם עובד, 2002, עמ' 73-80.
Benjamin, J. (2004), 'Beyond doer and done to: an intersubjective view of thirdness. The
Psychoanalytic Quarterly, Vol. LXXIII, No1. pp. 5-47.
Fromm-Reichman, F. (1950), Principles of intensive psychotherapy, Phoenix Books.
Yarom, N. (2015). Psychic threats and somatic shelters. Routledge.
