סוף עונת המשובים
שפיות זמנית | 14/8/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
זו שוב התקופה הזו בשנה- מסוף יולי, תחילת אוגוסט. על סף היציאה לחופש, על סף החלפת מספר שנה בהתמחות (לחלקנו), על סף השרב הגדול- הזמן לשבת עם המדריך, לרוב המדריכה, ולשמוע ממנו- מי אתה באמת.
כמובן שזה לא נכון. כולנו הרי יודעים שזה לא נכון. כולנו יודעים שאף מדריך לא יכול להגיד לך מי אתה. כמובן שהמדריך תמיד זוכר שהוא רק מדריך. שהוא אנושי, ולא נטול פניות. ושבסוף התפקיד שלו זה ללמד- לא להכריע. להצביע על מה בעבודת המודרך מוצלח, ומה טעון שיפור. כמובן שכל מודרך תמיד זוכר שהמדריך שלו הוא אנושי. ורואה דברים מסוימים, ומפספס אחרים. שהוא לא כאן כדי לאשר את קיומו, המקצועי ובכלל.
ועדיין, סרקזם בצד, יש משהו כל-כך נפיץ בסיטואציה ההדרכתית. זה כמובן קשר מגדל מאוד, נחוץ מאוד, הכרחי ממש- ועדיין, הצדדים הקשים בו נוטים להיות פחות מדוברים. לא מספיק נאמר על יחסי הכוחות המובנים בסיטואציה, על העמדה הכל-יודעת והכל-יכולה של המדריך, לעיתים בעיני המודרך, לעיתים בעיני המדריך עצמו. על העובדה שהמדריך הוא זה שבחתימתו יאפשר לך להמשיך להתקיים במקצוע, ושברצון לקבל ממנו אישור לקיומך המקצועי יש גם מנה הגונה של מציאות. ואיך דווקא אנשי טיפול, דווקא במקום שבו הטרנספרס הוא תמיד החשוד המיידי- נופלים מהר כל כך לקשרים שמזכירים קשרים אחרים, ראשוניים בהרבה. איך כל הרצון לקבל אישור, נראות ושייכות- מתעוותים לפעמים ביחסים הלעד-לא-ברורים-דיים שבן מדריך למודרך.
ואולי באמת קיים בתחום הזה כשל מובנה. דווקא במקצוע שבו כל העיניים על הקשר, על הנראות, על המשמעות העמוקה של תקשורת בין שני אנשים. על טרנספרנס. דווקא בגלל המקומות שבהם הקשר ההדרכתי מזכיר את זה הטיפולי, במקומות שאמורים לספק הזנה, שנוגעת בפחדים מאוד ראשוניים. ואולי זה לא רק אופי הקשר, אולי זה עצם הבחירה המקצועית. הבחירה לעסוק תמיד בשאלות של נראות, הבחירה לעבר מסלול מקצועי שכולל אינסוף אישורים, אינסוף ועדות סף. ומהי זווית הראיה שלך כשצלחת את כל הוועדות, ועכשיו אתה הוועדה?
אז מה הפתרון? בשפה טיפולית עד גיחוך- אולי נוכל רק לסמן את זה. לסמן שמשוב הוא רק משוב, לא גזר דין. שמותר גם לא להסכים עם הכל. שמותר לחשוב אחרת. שמותר להיפגע, ושכדאי לזכור שגם זה עוד שלב בדרך המקצועית.
