"אך", "רק", "מצד שני" ו"אבל": על הסכנה שבניכוס הפוליטי של ערך השכול
ד"ר חנה דויד | 26/11/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אחת התופעות בהן אני נתקלת לעיתים קרובות יותר ויותר, ואצל ילדים בגילים צעירים יותר ויותר, הוא חוסר רצון, או חוסר יכולת, או מה שהם-עצמם מכנים: "לא בא לי" להביע דעה נחרצת. אין עוד טוב ורע, ראוי ולא-ראוי, מקובל ולא מקובל. יש רק גמגומים שבהם לכל צד יש אותה לגיטימיות, ואם חלילה מתגנב משהו שאולי עשוי, על ידי מאן דהוא, באיזושהי קונסטלציה, להיחשב לדעה, הרי הוא מלווה במסך כבד של "כאילו" ודומיו, ובדרך כלל מסתיים בסימן שאלה. למשל דבריה של אורלי לב על שכניו של ראש הממשלה בקיסריה, בני משפחת פרקש שבנם תם נפל במלחמת לבנון השניה, כפי שפורסמו ב-Ynet: "הם איבדו בן – אז מותר להם להשמיץ את ראש הממשלה. למה? הם היחידים שאיבדו בנים?"
אירוע זה הוא רק לכאורה יוצא דופן, היות ואחד הנושאים הבודדים בהם נותר מעין-קונסנזוס הוא יחס הקדושה לנופלים בשירותם הצבאי, לפצועים – בפרט לאלה שנפצעו בקרבות וזכו להכרה על גבורתם, וכבוד למשפחות השכולות. אבל התגובה של אורלי לב על מה שקרה ליד ביתו של ראש הממשלה אינה נתפסת עוד, לדאבון הלב, כקיצונית. כבר היו דברים מעולם. "קדושת" צה"ל הופרה ל"טובת" מטרה פוליטית כאשר אמנון אברמוביץ, נכה צה"ל ממלחמת יום הכיפורים שאף קיבל את צל"ש הרמטכ"ל, ספג ביוני 2020 קללות וקריאות נאצה כמו "שונא ישראל", "כלב", "גייס חמישי" ו"י'שרוף מסריח", כשצילם כתבה בהפגנה נגד בג"ץ; הוא חולץ לבסוף על ידי המשטרה. דמו של אברמוביץ נתפס כמותר, כבר 6 שנים קודם, ב-2014, פורסם כי אנשי ימין קראו בהפגנה נגדו: "בוגד", "מחבל", ו"חבל שלא נהרגת במלחמה". קדושת השכול הישראלי הופרה לא אחת כנגד קבוצות כבר בעבר. לדוגמה: לפני כ-3 שנים, כאשר ביום הזכרון האלטרנטיבי התעמתו מפגינים עם משפחות שכולות שהשתתפו בטקסי זכרון כאלה בשני מוקדים בארץ וקיללו אותם.
במשך עשרות שנים מתקיים שיח על שכול בישראל, שיח זה, ככל שהוא פוצע, היה, ויש אומרים שהוא עדיין חיוני להמשך הציות לחוק גיוס חובה, ורבים המאמינים שגם לקיום של כולנו כאן.
לכן לדעתי, הנסיון המתמשך לחלק, על פי השקפות פוליטיות, בין "שכול לגיטימי" ו"שכול שניתן לזלזל בו" הוא נסיון לפגוע בחוק הגיוס. קעקוע של חוקים הפך מזמן לנורמה אצלנו, כאשר הן קבוצות והן יחידים – אנשים מן השורה וכאלה שרואים עצמם כמורמים מעם, עושים זאת בריש גלי. גם פגיעה בחוק הגיוס קיימת, הן בגלל שעשרות אחוזים מכל מחזור אינם משרתים בצה"ל והן בגלל שהשירות עצמו רחוק מלהיות שוויוני: רבים מתגאים בכך שהשירות בצה"ל הוא שוויוני, אבל לא זו בלבד שהוא כלל לא שוויוני, אלא שהוא שם את שירותם לחוכא ואיטלולא. החידוש, לדעתי, הוא בכך, שקעקוע כה בוטה של יסוד הכבוד לאלו ששילמו בגופם ובנפשם כדי שנחיה פה, וההעלבה, הגינוי, ואף "משלוח המנות" בדמותן של קללות פומביות הם נורמה מקובלת. נורמה זו, היא לדעתי ממש מסכנת את קיומה של המדינה – לא במובן מטאפורי, אף לא במובן פילוסופי-ערכי, אלא במובן ליטראלי. שכן, אם גיוס חובה הוא תנאי להמשך קיומה הבטוח של ישראל ולקיומנו-שלנו כאן, תנאי זה עלול שלא להתקיים.
אבל מה שזעזע, לדעתי, את אמות הספים ב"אירוע" זה היה, לדעתי, תגובת ראש הממשלה שהתווספה לגינויים. האם אבדה היכולת לגנות משהו שמחייב, על פי כל קנה מידה, גינוי? למזלנו, צדיק אחד היה בסדום באירוע זה – נשיאנו היקר. הוא צייץ בדיוק את מה שהיה צריך להיאמר: "מה שהתרחש מול בית משפחת פרקש הוא לא מחאה. זו אינה דרכנו. ואל תאמרו 'אבל', ומספיק עם 'לא שמענו אותך כש'. פשוט הביטו ואמרו בקול רם: זו לא דרכנו ולא נשתוק, כי שקט הוא רפש".
יש מקרים שבהם אסור לנו בשום פנים להסכים אפילו לראות את שני הצדדים, בוודאי לא "להתחשב" בהם. יש טוב ורע, יש לבן ושחור. אירועים במרחב הציבורי ניתן לשפוט, יש להכריע בהם בין טוב ורע. התנהגויות מסוימות אינן קבילות, וצריך לומר זאת, ובקול רם. אם לא לומר – לכתוב. אפילו לצייץ, לצעוק עם מגאפון ובלעדיו, לדבר בכל במה. רווחה נפשית תלויה גם – ואצל רבים בעיקר – ביכולת להרגיש שייכות. חשוב שנאמר לנשיא ריבלין: "אנחנו אתך. אתה לא לבד. אין שום 'אבל', שום 'רק'".
