לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
לא באנו ליהנות? – על הטאבו של הנאה במקצוע הטיפולי

לא באנו ליהנות? – על הטאבו של הנאה במקצוע הטיפולי

רועי סמנה | 17/6/2017 | הרשמו כמנויים

בשונה ממה שפנטזתי בשנות העשרים המוקדמות שלי, איני נוהג להשתתף כיום בהרבה מסיבות קוקטייל. אבל כשכן יוצא לי לנכוח באירועים מעין אלו, כמעט תמיד יגיב בן-שיחי האקראי, השומע לראשונה על משלח-ידי, בשאלה הרטורית: "זה בטח נורא קשה לשמוע כל היום על צרות של אנשים, אה?" ואני, אדם המחויב לקוד האתי הבלתי כתוב ולמחויבויות הגילדאיות, אאנח קלות, אהנהן באיטיות בראשי, ואתחיל תמיד ב"תראה, זה באמת לא מקצוע קל...". לולא הייתי יודע טוב יותר הייתי מניח שמוצא הפסיכואנליזה מפולין ולא מאוסטריה. נדמה שהאופן בו הורגלנו, אנשי מקצועות בריאות הנפש, לקטר ולהתלונן על "המקצוע הבלתי-אפשרי" מותיר לנו רק ברירה אחת והיא להצטנף על הספה, לבד, בחושך. היום, אני מבקש לומר פה קבל עם ועדה, בדומה לג'ורג' הוטרינר מהתוכנית 'הפרלמנט': מספיק עם השקר הזה!

ניתוח תוכן של מאמרים מקצועיים שנערך ב-2001 הוביל למסקנה כי מעט מאוד מאמרים התייחסו באופן כללי להנאה (joy) ורק 6% מתוך אלו התייחסו באופן ספציפי להנאה של האנליטיקאי. למען הסר ספק, לא הרבה השתנה מאז. אנחנו מעדיפים לשמור את ההנאה שלנו בסוד, כמשהו שמדברים עליו רק בשיחות בלתי-פורמליות, וגם זה הרבה פעמים רק אחרי קרעכצן שעוסק במיסים הרבים שאנחנו משלמים, בהתנכלות למערכת בריאות הנפש הציבורית, בתובענות המטופלים שלנו וכיוצא בזה.

***

כן, הנאת המטפל היא עדיין טאבו. היא נתפסת ככמעט מגונה, ככזו שיש לכסות במעטה כבד של אלטרואיזם, או מזוכיזם, או איזשהו "איזם" אחר שיעמעם את העובדה הפשוטה שרובנו (כך לפחות אני מקווה) אוהבים את מה שאנחנו עושים. למעשה, יש מי שיטען שרוב האנשים זוכים לטווח צר יותר של הנאות מזה של אלו העוסקים בטיפול האנליטי. שורשי הטאבו נעוצים, לפחות היסטורית, בפרויד. אותו פרויד, שהיה חוגג פירוש מוצלח בהדלקת סיגר משובח בחדר הטיפול, נהג להזהיר מפני סיפוק, עונג ותשוקה בעבודה הטיפולית והדגיש את חשיבות הוויתור-העצמי, הוויתור על אנוכיות המטפל. המטפל, על-פי האתוס הקלאסי, אמור לשמש ככלי אנליטי סטרילי, שהסיפוק היחיד שלו נובע, לכל היותר, מקבלת התשלום.


- פרסומת -

גם בגרסאות עדכניות יותר (ורכות יותר) של הסיטואציה הטיפולית לא ניתן תמיד מקום להנאה של המטפל. הקשר הטיפולי מומשג כאנלוגי לקשר בין אם לתינוקה חסר-הישע ולכן, כמו האם, אמור המטפל שלא להזדקק לדבר ולהוות רק ספק-צרכים עבור המטופל. אך האמת היא שמטופלים, כמו תינוקות, צריכים להרגיש את ההנאה שלנו מנוכחותם. "לא זו בלבד שהתינוק מתחיל את החיים בגישה מיטיבה, אלא שהצורך להעניק מוסיף להיות מניע בולט במשך כל החיים", כותב סאטי, "לפיכך הצורך להעניק חיוני לא פחות מן הצורך לקבל" (אצל ארון, עמ' 171).

***

רוני נוה-פרישוף* טוענת כי ערכו העצמי ותחושת ההצלחה והסיפוק של המטפל עולות בקנה אחד עם יכולתו להניח את צרכיו האישיים בצד ולהכיל את פצעיו הנפשיים של המטופל. "במובן זה, התחברות להפנמות טובות, העלאת זכרונות טובים (אסורים ומודחקים) מן הלא מודע, ורוויית עונג והנאה מן המפגש, ככל שישמעו קוסמים ונכונים, מאיימים על הזהות המקצועית הבסיסית". היא כותבת, בהקשר למטופלים ניצולי שואה, כי האתגר העומד בפני המטפל הוא להצליח להתמסר לקשר הקרוב, אך לא להיבלע בלפיתת הטראומה. "עליו לשמור על מגע תמידי עם ההנאה שלו עצמו מהחיים ומעבודתו כמטפל, תוך מתן רשות לעצמו להשתמש בהומור, בדמיון ובמשחק ושעשוע, מבלי לחוש על כך בושה או אשמה".

בולאס, שמכיר גם הוא בחשיבות ההנאה בטיפול, מספר על מטופל שהתקיף אותו בפנטזיות הזויות אך משעשעות על הקשר שלהם ועורר בו צחוק. "כאשר 'התעלל' בי בפנטזיה, כשהוא שם אותי ללעג, מה שגרם לי הנאה, הוא מצא הנאה בתוקפנות... דרך נכונותי לשמש אובייקט, נכונות שהובעה, מבחינות אחדות, באמצעות עליצות קלילה... היה המטופל מסוגל להמציא אותי מחדש במפגשים" (עמ' 101). הדגש של בולאס הוא כמובן על השימוש שעושה המטופל במטפל, ולא להפך. כך ראוי שיהיה כמובן. אך לדעתי חשש-יתר מפני ניצול של המטופל לצרכינו, מפני הפיכתו למרצה או פיתויו להוות מיכל עבורנו, עלולה לפגוע ביכולת שלנו לספונטניות ומשחקיות בחדר הטיפול.

***

מטופלים שמחים לשמוע אותנו צוחקים מבדיחה טובה, מתרגשים להבין שלמדנו מהם משהו (על הטיפול או על החיים), אוהבים להרגיש שיש להם מה לתת ולא רק מה לקבל. אין לדעתי שום טעם לשחזר לאורך זמן יחסים עם הורה מזוכיסטי המקריב את עצמו על מזבח הטיפול. מטופלינו רוצים להרגיש אותנו חיוניים, להאמין שיש אפשרות לחיות חיים מספקים, זקוקים לנו כמודל ליכולת לאזן בין עצב לשמחה, בין כובד לקלילות, בין עשייה והוויה.

על אף הניסיון של הספרות המקצועית לצמצם את הבחירה בעיסוק הטיפולי לסט קבוע של תסריטים קבועים מראש (לרוב כאלו המערבים ילדות הורית), הרושם שלי הוא שישנה מידה רבה של וריאציה במניעים לבחירה במקצוע ובסיפוקים השונים המתגלמים בו. עבורי, למשל, האפשרות לחיות באופן עקיף "חיים של אחרים" (כשם הסרט הגרמני המוצלח מ-2006**), לחיות במקביל קווי עלילה שונים, יותר חיים ממה שיכול בן-תמותה לחוות במהלך שנותיו הקצרות, הפכה במהלך הזמן מקור משמעותי להנאה ולהנעה.

***

נכון, המקצוע הטיפולי, בוודאי במסלול שאני בחרתי בו (פסיכולוגיה קלינית), הוא דורשני, מורכב, מערער לפרקים. אבל הוא גם מאפשר לי להיות במגע מתמיד, יום אחרי יום, שעה אחר שעה, עם עצמי ועם הזולת באופן עמוק ביותר. ולמרות שיש לעיתים תקופות קשות ורגעים של עייפות ושעות של תשישות החמלה, מעולם לא התייחסתי אל מה שאני עושה כ"עבודה". למעשה, אחרי לא מעט שנים במקצוע, אני עדיין מעט מופתע כשאני מקבל תשלום על משהו שרוב הזמן מסב לי עונג אינטלקטואלי ורגשי, על הזכות להכיר וללמוד ולאהוב.

העובדה שכמה וכמה ממטופליי מפתחים במהלך הטיפול שאיפה, שלעיתים גם זוכה למימוש, לעסוק במקצוע טיפולי בעצמם, מעידה לדעתי, בין היתר, על כך שהם מזהים את ההנאה שאני עצמי חווה בתהליך הטיפולי ואת המשמעות שאני שואב מהמקצוע. וכן, אני מודה שעל הדרך הם גם מזכים אותי בסיפוק נוסף**.

***************************

- ב-18.5.17 זכיתי לקחת חלק ביום העיון המצוין "החיים שלא נחיו", שעסק בתחושת ההחמצה. ניתן לצפות בהרצאה שלי ובהרצאות של יתר המרצים הנפלאים כאן: http://www.israpsych.org/books/?cat=81

-ב-5.7.17 אשתתף ביום העיון "גבריות ואבהות בתקופה של שינוי - מתאוריה ליישום" שיתקיים בתל-אביב. פרטים והרשמה כאן: https://socialwork.tau....s-gvarim2017

- ב-16.7.17 אשתתף ביום העיון "חשיפה, מציצנות, אינטימיות ונרקיסיזם בפסיכואנליזה ובאמנות" שיתקיים בחיפה. פרטים והרשמה כאן:


- פרסומת -

http://goo.gl/B44sr6

* ניתן לקרוא את המאמר כאן: goo.gl/byY1oB

** אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכותי לקטר בפוסטים הבאים ו/או בכלל.

לקריאה נוספת –

ארון, ל., המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. תל-אביב: עם עובד, 2013

בולאס, כ., דחף היעוד. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015

נוה-פרישוף, ר., הנאה בטיפול בניצולי שואה ובני הדור השני. שיחות, כ' (3), 265-272, 2006

Maroda, K., Legitimate Gratification of the Analyst's Needs. Contemporary Psychoanalysis, 41:3, 371-387, 2013

Shulman, M., “Unavoidable Satisfactions”: The Analyst’s Pleasure. J Am Psychoanal Assoc., 64:4, 697-727, 2016

Heisterkamp, G., Is psychoanalysis a cheerless (Freud-less) profession? Toward a psychoanalysis of joy. Psychoanal Q., 704:839-70, 2001


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, הומור, פסיכואנליזה, פסיכותרפיה, פסיכולוגיה התייחסותית, יחסי מטפל מטופל
שירלי פיק בן דיין
שירלי פיק בן דיין
פסיכולוגית
מודיעין והסביבה
דנה בן מנשה
דנה בן מנשה
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
קובי אוסלנדר
קובי אוסלנדר
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
ורוניקה עובדיה
ורוניקה עובדיה
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה, פתח תקוה והסביבה
נורית סיון
נורית סיון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
רחובות והסביבה, קרית גת והסביבה, בית שמש והסביבה
דינה רחמני זילברשטיין
דינה רחמני זילברשטיין
חברה ביה"ת
אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של רועי סמנה

'אין שתי אמיתות, יש אמת אחת בלבד!... אני שרדתי כי אני יודע את האמת, אני שרדתי כי האמת לימיני ולצידי'. המילים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן20/9/2018

שלום. כל מקצוע משרת את החברה בדרכו ולכן חשוב. ידוע שצריך להשתדל להפריד בין עבודה לבין רגשות ויחסים אישיים, אבל ביחד עם זה ברור שתמיד טוב ליהנות ולהיות שמח ומרוצה. אם ההנאה לא מזיקה לטיפול, היא רצויה. חשוב לעשות עבודות בקפדנות וברצינות, בעיקר אם מדובר במקצוע רגיש כמו טיפול נפשי. מטפל לא חייב לשתף את ההנאה שלו עם המטופל, אבל אדם מתנהג באופן טבעי ובמשך שהות אתו מבחינים ברגשותיו ובאופיו. כולנו, בסך הכול, אנשים. אם שני האנשים נהנים ביחד מעבודה משותפת, אין בזה רע.

אוליביה סיטבוןאוליביה סיטבון20/9/2018

כל מילה בסלע. יא זה אחד הנושאים...
לא פעם אני תופסת את עצמי משתדלת ואולי אפילו מתאמצת כדי להפוך את המפגש הטיפולי לדבר מהנה עבור המטפל שלי.
שזו עובדה משעשעת מאוד, בהינתן הצ'ק השמן שאני מפקידה בידיו כל סוף חודש...
אבל אני מודה ומתוודה שאין דבר מספק יותר מלראות מטפל צוחק, מסוקרן, משועשע, מרותק, מזועזע קלות, נדהם, מדברים שאני אומרת.
המאמץ הזה נובע נראה לי מאיזו חמלה/אמפטיה שלי כלפי המטפל שעליו להכיל כל כך הרבה צרות של אנשים אחרים והמחשבה של מאיפה בדיוק הוא שואב את האנרגיה ואת המשאבים הנפשיים להכיל את כל זה ואיך הוא יכול שלא לסיים את יום העבודה בתחושת מועקה כזו ששעות על גבי שעות ניפחו לו את המוח וזרקו עליו כעסים, דיכאונות, עצבים, תסכולים...
וזה אף פעם לא מרגיש לי מובן מאליו שיש לו את הנכונות והרצון והתשוקה לעשות את זה.
בכל אופן, המבוכה של מטפלים להודות שהם נהנים ממה שהם עושים מזכיר לי שיש כאן איזה אישו חברתי כזה, שליהנות, ועוד יותר ליהנות מהעבודה שלנו, זה לא לגמרי בסדר...
אבל אולי יש בכל זאת איזו פריבילגיה שכדאי לקחת לעצמנו, בתור מטופלים, לפעמים, שמותר לנו להיות ממש משעממים וריקים. בכל זאת משלמים... אז יאללה שיתמודדו כבר, מספיק ליהנות! ;)

נתן אלתרמןנתן אלתרמן8/8/2017

שלום. אינני מטפל אבל המצב שתיארת נשמע לי קצת מוגזם ומופרך. מטפל צריך להיות קודם כל אדם טוב שיעזור נפשית למטופל ולא יזיק לו. המטפל הרבה פעמים מזדהה עם המטופל ויוצר אתו קרבה טיפולית, ואני מאמין שזה מיטיב עם שני הצדדים. לי היה פסיכולוג קליני גאון שהתעלל בי והזיק קשה לתקשורת שלי כי לא היה אדם טוב, אבל הייתה לי מטפלת מסוג מסוים שמאד אהבתי אותה ונהנתה לפטפט ולשוחח אתי על ספרות ועל החיים. אמנם נכון שצריך להשתדל לשמור על ניתוק מהמטופל, אבל יש גם קשר וגם בגלל אינטראקציה עם אנשים ועצם אהבת העזרה והמקצוע ואי אפשר להימנע ממנו. אני עוזר כבר הרבה שנים כאדם לכותבים באינטרנט בפורומים הנפשיים, אני מאד נהנה לעזור ולהיטיב להם והם בדרך כלל נהנים מעצותיי.

רועי סמנהרועי סמנה5/8/2017

תודה רבה למגיבים היקרים. תודה רבה לכם על המשוב, על ההערות מרחיבות הדעת ועל האומץ לצאת יחד איתי מהארון ולהודות שבסה"כ העבודה הטיפולית היא (גם) תענוג גדול.

להתראות בקרוב,
רועי

אתי רוזנצוייגאתי רוזנצוייג30/7/2017

נתינה מולידה אהבה- בזולת וגם בנו!. רועי, תודה על המאמר המחייב -מחיה- מחייך שלך!
א. זו ללא ספק נקודת מבט- משקפיים - אותן בכל תחום ניתן לבחור ואשריך שאתה מציג את האפשרות החיובית גם בתחום הנתפס כשונה.
ב."נתינה מולידה אהבה" [ הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו].

נעמי עינינעמי עיני18/7/2017

אמיץ וצודק. תודה רועי על דברייך. טיפול ואף יעוץ, מהווה מבחינתי מקור של סיפוק מעצם היכולת להבין אדם אחר, להבין את עצמי, לסייע ולשפר ולו במעט, איכות חיים של אחרים וגם להביט במה שיש לי ולומר תודה.



לאה הרפזילאה הרפזי1/7/2017

יש הנאה ויש הנאה. אני עומדת להוציא ספר על מיפגשים טיפוליים. בדברי הפתיחה כתבתי: "התמזל לי המזל שאני עוסקת בעבודה שאני אוהבת, בה אני תורמת לאנשים שמגיעים לטיפולי, ובו בזמן אני גם נתרמת. יש לי את ההזדמנות להפעיל את עצמי בשדה יקר לליבי, שממלא אותי עניין וסיפוק". ולסיום כתבתי: "אני רוצה להודות לכל מאות המטופלים שפגשתי, שהעשירו אותי, שמילאו את חיי בעניין וטעם ונתנו לי את ההזדמנות לעזור להם ולעזור לעצמי..."
האם לזה התכוונת?

משה ויסמשה ויס28/6/2017

סיבת ההנאה. אני בהחלט מסכים ומזדהה עם העובדה שלפחות בחלק מהמקרים הטיפוליים אני נהנה.
יחד עם זאת לעיתים אני שואל את עצמי האם אין כאן גם הנאה של מציצנות, ועד כמה ההתעניינות בחיי המטופל באה ממניעים "טהורים" של טובת המטופל

תרי וינברגתרי וינברג26/6/2017

הרבה יותר מהנאה. מעולם לא התביישתי להגיד שאני אוהבת את המקצוע שלי, נהנית ממנו עד בלי די, ומפיקה ממנו אין סוף משמעות לחיי. אני מבחינה בין האמפטיה לסבל של מטופלי (או שאר החלקים הרגשיים הנוגעים בטיפול באנשים החווים קושי או משבר) לבין היכולת שלי ב"ה לעזור להם - איני נהנית לראות אדם סובל, אך אני יותר מנהנית לעזור להם להחלץ מהסבל, בלי שמץ בושה או צורך להתנצל על כך (האם זה קשור למוצאי הבריטי והלא פולני - צריך לבדוק זאת...). הנאה מקושרת אצלי באופן סובייקטיבי לתחושת משמעות, ולכן נותנת לי את ה drive לעבוד גם בזמן מחלה, עייפות או קושי אישי. בכל מקרה תודה על מאמר מעורר מחשבה!

מרונה לורברבלטמרונה לורברבלט25/6/2017

תודה וחיוך רחב. לא בושה להרגיש סיפוק וחדווה מהעבודה. זה אולי אפילו תנאי הכרחי.
אהבתי את הסייפא בשתי כוכביות

איתן טמיראיתן טמיר25/6/2017

תודה על המאמר רועי. הנושא מעניין ומעורר מחשבה. פעם אמרה לי מדריכה בטיפול קבוצתי, שאם היא מוצאת את עצמה מסתכלת בשעון במהלך המפגש, היא מבינה שמשהו לא עובד כשורה.
הטיפוליות היא כשלעצמה מקור להנאה, או לפחות מקור ל"התענגות" עבור המטפל, בשפתו של לאקאן. היא משחזרת פעם אחר פעם אזורים מנטליים פגועים אצל המטפל, בתנאים אפשריים ובהתבוננות בוגרת של צד ג'.
מחשבה נוספת היא על השימוש בהגנות מאניות בכדי למצוא את ה-JOY שאתה מדבר עליו. מי שעבד במרכזים פסיכיאטריים מכיר ודאי את ההיאחזות בצוות הטיפולי והחינוכי שמפתח לעיתים קרובות הומור שחור, במטרה להקל במשהו על הסביבה עמוסת הכאב.

קרן פזקרן פז18/6/2017

צחקתי ונהנתי :-). תודה על פוסט מקסים ואותנטי.
אני חושבת שאתה מדבר על הנאה בכמה רבדים - גם על זו שבאה מעליצות, משחקיות ושמחת חיים, אבל גם זו שבאה מחלקים יותר "כבדים" ואז ההנאה היא מעצם ההעמקה, האותנטיות, וחווית החיבור לאחר, לאמת.

אורית גודקאראורית גודקאר18/6/2017

אמן!. ממש מזדהה. יש ימים רבים שאחרי יום עבודה ארוך אני מרגישה מלאת חיוניות ושמחה יותר מכפי שהייתי כשנכנסתי לקליניקה, וכן, אני אוהבת ונהנית ממה שאני עושה וחושבת שזה חלק חשוב ממה שיש לי לתת למטופלים. תודה שנתת לזה שם ולגיטימציה