בחיפוש אחרי אינטגרציה: הרחקתי לעיירה קטנה בארה'ב לפגוש פסיכולוגית לא ידועה שקיויתי שבידה המפתח
ארנון רולניק | 3/12/2016 | הרשמו כמנויים
מבוא
בסרט "מטריקס" מתואר גיבור המחפש אחר אישה זקנה שתעזור לו להבין טוב יותר את עצמו, ואת העולם סביבו ואולי גם לנבא מה יהיה בעתיד. הוא בא אליה בציפיות ובתקווה גדולה, ומופתע מהדמות שהוא מוצא, ועוד יותר מופתע כשדבריה אינם מובנים לו דיים.
האישה הזקנה, המשמשת מעין אורקל, אינה מספקת תשובות ברורות. הדברים שהיא אומרת מרחפים ונכנסים למקומם באופן קצת מאגי, כאילו היא מדברת אל הלא-מודע של הפונה. ברמה המודעת הוא נשאר די מבולבל, אבל אפשר לראות שבין שני הביקורים אצלה הוא מתפתח מאד, מתחבר לעצמו, מוצא את התשובות. אפשר לומר, שגם ברמה המודעת הוא כן מרגיש שהיא מדברת למשהו בתוכו, אלא שהוא זקוק לזמן נוסף, מאורעות נוספים, עוד ניסיון, בכדי לעכל ולהבין את הדברים שנאמרים לו.
האסוציאציה לסרט זה עלתה לי כאשר החלטתי לפגוש את Sebern Fisher, פסיכולוגית ששיבה כבר זרקה בשערה, ואף אינה ידועה במיוחד. היא יושבת בעיירה קטנה במסצ'וסטס ומחזיקה פרקטיקה לא גדולה.
שמעתי עליה מה"רב" שעשינו לנו Bessel Van Der Kolk פסיכיאטר וחוקר עליו כתבתי בבלוג זה לא מזמן.
באתי אליה עם תקווה ללמוד יותר על אינטגרציה של גישה ממוקדת מוח המשלבת גישה ממוקדת נפש.
בפוסט זה אתאר את החיפוש, את התקווה ואת התחושה שהפתרון עוד רחוק.
זה שנים שאני מחפש.
מחפש דרך לשלב ידע נוירוביולוגי עם גישה פסיכותרפויטית.
מחפש כיצד ניתן לשלב ידע מחקרי אובייקטיבי על תפקוד המוח עם גישה הומניסטית המתעניינת בחוויה הסובייקטיבית של המטופל.
רבים וגדולים ממני ניסו והתאכזבו.
מעל למאה שנה קודם לכן, בסגנון קצת שונה מחליט רופא צעיר בוינה לכתוב את "הפרויקט", "הפסיכולוגיה לנוירולוגים":
"הכוונה היא לספק פסיכולוגיה טבעית מדעית כלומר להציג את התהליכים הנפשיים כמצבים כמותיים של חלקיקי חומר..." (מתוך פרויד: פרשת חיים לזמננו ביוגרפיה מאת פיטר גאי).
כל כך התרגש פרויד כשכתב זאת, עד שהשווה את חקירותיו לטיפוס מייגע בהרים, שבו הוא כובש את הפסגות זו אחרי זו ונותר מתנשף אחרי כל כיבוש.
המאמץ היה לבנות מודל נוירוביולוגי של הנפש, שיסביר את הפסיכופתולוגיות שטיפל בהן אבל לבסוף הוא הבין שנכשל. הפסיכואנליזה לקחה לה דרך אחרת, מנותקת כמעט מכל ידע נוירולוגי או ביולוגי.
הפסיכואנליזה נותרה אם כן כפסיכותרפיה ללא מוח.
במכתב לפליס הוא אומר: "עסקתי בדמיונות, בסברות ובניחושים. כל העניין הזה בטעות יסודו". עם זאת כדאי לזכור שפרויד סבר שההסתמכות על שיטות פסיכולוגיות בלבד, הוא זמני עד שימצאו הכלים להבנה נוירוביולוגית של המוח. ונראה שחשב שיגיע היום בו נוכל לטפל בנפש ישירות שלא רק דרך פסיכותרפיה.
שנים לאחר מכן קם מארק סולמס ומייסד את הנוירופסיכואנליזה. כשהייתי פעיל בועד האיגוד לפסיכותרפיה יזמנו במסגרת האיגוד תוכנית "לימוד מרחוק" של גישת ה Neuro-Psychoanalysis וכך ישבנו במשך כחצי שנה ולמדנו את מארק סולמס פסיכואנליטיקאי וחוקר מוח.
בסמינר זה למדנו את מארק סולמס באמצעות קלטות וידאו שהוקלטו במכון אנה פרויד בלונדון. בהרצאות אלו הוא פורש את עיקרי תפיסתו המנסה לשלב בין ידע מהספרות הפסיכואנליטית לבין חקר המוח.
אחרי שסיימנו את הסדרה בת עשר ההרצאות בה נסקרו נושאים כמו המוח והנפש, המודע והלא מודע, זכרון ופנטזיה וכמובן שאלת "איך עובד הטיפול" – מצאתי את עצמי מהרהר מה מאפיין את עבודתו של הנוירופסיכואנליטיקאי האם הוא יטפל באופן שונה מפסיכואנליטיקאי מפסיכותרפיסט דינמי "רגיל".
ניקח לדוגמה את הטיפול בהפרעות חרדה: קיימת הסכמה כי המערכת הלימבית משחקת תפקיד מרכזי בהפרעות אלו. כיצד אם כן יטפל נוירופסיכואנליטיקאי בהפרעת חרדה בהשוואה לפסיכואנליטיקאי אחר. על שאלות אלו הייתי רוצה תשובה מאנשי הנוירופסיכואנליזה. קרא עוד כאן
יורם יובל: לטפל בנפש או באונה הפרונטאלית?
בכנס שאירגנו לפני מספר שנים על תפקיד האונה הפרונטאלית בפסיכותרפיה, הציג יורם יובל מקרה של מטופלת בעלת הפרעת אישיות גבולית. הוא העלה שם את השאלה האם עליו לטפל בנפשה של המטופלת או באונה הפרונטאלית שלה.
את ה"או" הזה, אני מחפש להוריד. אני מחפש דרך בה מטפל יוכל גם לטפל במוח וגם לדבר עם הנפש.
באותו כנס הציג (מרחוק) פסיכולוג אמריקאי בשם ג'ף כרמן, מכשיר המלמד את המטופל להפעיל טוב יותר את האונה הפרונטאלית שלו. מיהרתי לרכוש מכשיר זה ואכן מצאנו כי יש לנו יכולת להשפיע על האונה הפרונטאלית – אבל לא היה בידינו מודל כיצד לשלב זאת בפסיכותרפיה.
בתחום הביופידבק פותח מודל אינטגרטיבי
דווקא בתחום הביופידבק הקלאסי פיתחנו מודל משלב. רוב הפסיכולוגים העוסקים היום במשוב ביולוגי מאמצים את מודל המשולש הטיפולי בו מצויים המטפל, המטופל והפידבק הפסיכופיזיולוגי המוצג על צג המכשיר. אנו מראים באמצעות שיטה זו כיצד מכשיר הביופידבק הופך מעין "מראה לנפש". מראה המאפשרת התבוננות בקשר בין תהליכים גופניים לנפשיים, כמו גם מראה המסוגלת לשקף תהליכים לא מודעים, המתבררים דרך הדיאלוג הטיפולי בין המטפל והמטופל הצופים בפידבק הניתן דרך המראה הפסיכופיזיולוגית.
ואולם, בתחום הנוירופידבק לא היה עד כה מודל שחיבר חשיבה פסיכולוגית התפתחותית עם השפעה ישירה על המוח. רוב טיפולי הנוירופידבק מבוססים על מודל של התניה, כלומר למידה של המוח ליצור גלי מוח בהתאם לפידבק ממוחשב שניתן.
נוירופידבק
כיצד נראה טיפול נוירופידבק קלאסי? המטופל מחובר לאלקטרודות שמוצמדות לגלגלתו באזורים שונים של הראש. ומול עיניו מצוי מסך מחשב המציג את גלי המוח שנקלטים מאזורים שונים במוח. כאשר המטופל יוצר סוג גלים שאליו אנו חותרים להגיע או מדכא סוג גלי מוח אחרים שידועים כקשורים לפתולוגיה מסוימת – הוא מקבל חיזוקים בצורה של צליל או גרף או משחק מחשב שנע בכיוון הרצוי כאשר המטופל יוצר את דפוס גלי המוח הרצויים.
כך למשל הטיפול ב ADHD מבוסס על לימוד המטופלים להעלות את שכיחות גלי הביטא שמקושרים לערנות ודריכות ולהקטין את גלי התטא שמקושרים למצבי חלימה בהקיץ.
ביקרתי בקליניקות בארה"ב ובאירופה וראיתי כיצד עושים שם את הטיפול; אין שיחה, אין ניסיון להבין את העולם הפנימי של המטופל. זהו אימון או training ללא אלמנטים רגשיים. בקליניקה מסוימת בפראג מצאתי "מעין מקדונלד'ס של הנוירופידבק" – בקליניקה יש מספר עמדות ובכל עמדה יושב ילד המחובר לנוירופידבק, מאמן אחד יושב מאחוריהם ומפקח על האימון. הזדעזעתי והחלטתי לחפש טיפול שמאפשר את המסלול הכפול: גם השפעה השעה ישירה על המוח וגם דיאלוג עם העולם הרגשי.
על Sebern Fisher
ואז, כשכמעט כמו הרופא הצעיר מוינה חשבתי להתייאש, הגיע לידי ספר קטן שיצא לא מזמן NEUROFEEDBACK FOR DEVELOPMENTAL TRAUMA שמו, העוסק בשאלה כיצד קשיים התפתחותיים יצרו דפוס תגובה מוחית מסוים וכיצד הנוירופידבק יכול להחזיר איזון כזה.
Sebern משתפת בכך שהיא עבדה כמה עשרות שנים כפסיכותרפיסטית "רגילה" והרגישה כי אינה מצליחה לסייע למטופלים שלה – עד שגילתה את הנוירופידבק.
יש לציין כי בעקרון אני מכיר היטב את הדמויות המרכזיות בעולם הנוירופידבק ושמה של המחברת Sebern Fisher לא היה ידוע לי וכנראה גם לרבים אחרים בקהילת המטפלים.
אדם אחד, שלא מכבר "עשיתי אותו לרב" – הפנה את תשומת ליבי לעבודתה של Sebern היה זה Bessel Van Der Kolk שעליו אנו נעביר סדרת מפגשים בקרוב.
Bessel מספר בלשון ציורית שיש רגעים שמשנים את תפיסתו המקצועית של אדם - וזה הרגע שקרה לו כשפגש את Sebern Fisher ולמד ממנה על הנוירופידבק.
מיד הזמנתי את הספר באמזון, תוך כמה דקות הוא היה בידיי (האלקטרוניות), וכך ביליתי כמה שעות בניסיון לקרוא אותו. היה לי ברור שמדובר במטפלת ותיקה בעצמה, החשיבה שלה נשמעה מתוך הקריאה כמאוד דינמית, וגם שיטות הטיפול שלה בנוירופידבק נראו לי חדשניות. יתרה מזאת, קריאה בספרה אפשרה לי להבין טוב יותר את הקונספט של טראומה התפתחותית, שמרחיב את ספרות הטראומה להשפעות הדמויות ההוריות על ההתפתחות של הפרט. Sebern מיטיבה לתאר גם את תהליכי ההעברה וההעברה נגדית שקורים בטיפול כזה.
את הדרך בה היא מבצעת את טיפול הנוירופידבק קשה היה לי להבין והחלטתי לנסוע ולהתנסות אצלה בטיפול כזה.
מדוע אני מחליט לארוז מזוודה ולנסוע וללמוד (אותה) ממנה
זה הרגע שאני מחליט שחשוב שאפגוש אותה. אני מכיר אצלי את הרגעים האלו בהם אני מזהה כי אדם מסוים קרוב לתפיסת עולמי ואני מחליט להיפגש עמו וללמוד ממנו. כך עשיתי לפני שנים עם ג'פרי יאנג כשהחלטתי ללמוד סכמהתרפיה, כך עשיתי עם דויד בארלו כשנסעתי לעבוד עמו על הפרוטוקול המאוחד, וכעת החלטתי לעשות זאת עם Sebern Fisher. התחושה היא שלא די לקרוא ספר אלא שצריך ללמוד את המחבר, את תפיסת עולמו. היה לי צורך לדעת מי היא דמות זו שאולי בידה המפתח לאינטגרציה שאני כל כך מחפש.
חשבתי שלטובת מפגש עימה – אשלם כמה מאות דולרים ואקבל ממנה התנסות והדרכה.
הפגישה עם Sebern
התכתבתי עמה ארוכות.
באופן סמלי אולי, הפגישה התקיימה ב 11 לספטמבר. יום משמעותי בתולדות חקר הטראומה בארה"ב. הגעתי לקליניקה קטנה ומוזנחת משהו בעיירה North Hampton. פגשתי אישה חכמה רגישה וחמה – אבל את האמת, לא הבנתי מה היא עושה.
ראשית עשתה עמי ראיון רגיש על ילדותי, ועל מה היה חסר לי כילד. התרשמתי מיכולת האזנה טובה ומהגדרה יפה של ההיסטוריה ההתפתחותית שלי.
אני גם הייתי מאוד כנה עמה ושיתפתי אותה בשנים של ניסיון ללמוד נוירופידבק ובסקפטיות שפיתחתי לגבי התחום.
ואז חיברה אותי לנוירופידבק.
היא עובדת בפורמאט של שתי אלקטרודות פעילות שאת מקומן היא משנה בהתאם לתגובת המטופל.
וכמובן הכוונון הנוסף שלה הוא איזה תדרים לחזק ואילו תדרים לעכב (to inhibit).
Sebern מייחדת את גישתה בכך שהיא לא נעולה על פרוטוקולים אלא בודקת את ההשפעה של מיקומים שונים ותדירויות שונות.
למטפלת זו יש גישה המתאימה את התדירות (וגם את המיקום של האלקטרודות) בהתאם לתגובה הסובייקטיבית של המטופל וכן בהתאם להתרשמות הקלינית שלה מההשפעה של התדירות הספציפית על המטופל.
עד כאן זה נשמע טוב.
העניין הוא שאינני רואה אצלה בדיקה כלשהי האם מתרחשת למידה, כלומר האם היכולת של המטופל להעלות או לעכב תדרים מסוימים משתנה ומשתפרת.
הרושם שהתקבל אצלי הוא, שהיא מניחה ששינוי תדרים שהיא מבצעת משפיע ישירות על המטופל.
אחרי כל שלב היא בודקת מה הייתה ההשפעה על המטופל.
במקרה שלי לא הרגשתי כל השפעה עלי. גם לא הרגשתי כי יש לי איזו שליטה על גלי המוח שלי.
כדי לחדד את הנקודה הבה נדמיין לרגע שהמטופל אינו שמע לרגע את צליל הפידבק ושהוא בחר לעצום עיניים.
די ברור שבמצב זה לא מתרחשת למידה וודאי גם לא השפעה.
האם לא ברור ששינוי תדר אז הוא די חסר משמעות?
עכשיו הבה נשער מצב דומה, בו המטופל אינו מבין את המשימה או עייף מכדי להתמקד בה.
SEBERN ענתה לי כי המוח תמיד למד גם אם איני רואה זאת.
האם אין זה הכרחי שנבדוק עקומת למידה לפני ש"נתרשם" משינוי סובייקטיבי של המטופל?
יש להודות כי Sebern לא היתה הגנתית בשיחה עמי. אבל נראה שהיא כל כך מאמינה בשיטתה שאינה מבינה מה מקור הקושי שאני מצביע עליו.
סיכום
נחזור לדברי הפתיחה ולאסוציאציה לסרט "מטריקס".
דבריה של אותה "אורקל" מעניינים גם בגלל האופן שבו ניתן להבין את דבריה. התשובות שהיא נותנת הן יותר כלים, מפתרונות מוכנים. כחלק מהיותה "אורקל" או חוזת עתיד באופן כזה או אחר, התשובות שהיא נותנת לוקחות בחשבון את מי שהפונה היום, ואת מי שהוא יכול ועתיד להיות. הדברים שהיא אומרת לו עשויים, אם ייבחר ויתאמץ, לשמש לו לעזר. שוב, הדברים שהיא אומרת אינם פתרונות מוכנים, אבל הם הנחייה, זכרונות, אסוציאציות שהיא יוצרת אצלו ברישומים שיחזרו אליו ברגעים המתאימים, שינחו אותו אפילו מבלי שיהיה מודע לכך. במפגש עם האורקל, שאמורה להיות בעלת התשובות, היא מפנה את הפונה בחזרה פנימה אל עצמו - האורקל בעצם מכריחה את הגיבור לפנות פנימה כדי לדעת, כדי לבחור.
אז יש דמיון לחוויה שלי מול Sebern – אני מרגיש שהיא נוגעת באזורים שאני מועסק בהם שנים ויש לה כמה כיוונים רלוונטיים – אך עדיין איני יודע את הדרך לשלב חשיבה נוירוביולוגית עם חשיבה דינמית.
כל כך חיפשתי אצלה את המפתח ועדיין לא מצאתי אותו. אך אין ספק כי משהו משתנה גם אצלי בעקבות הפגישה עמה.
