סליחה בבקשה – כמה היבטים של הסליחה והמחילה

רועי סמנה | 10/10/2016 | הרשמו כמנויים

לאורך כל חיינו, בתוואי שבין העריסה והקבר, אנחנו נאלצים להתמודד עם פגיעות ותסכולים ועם הכעס והעלבון שהם מעוררים בנו. אנחנו מנסים שוב ושוב לגדל מחדש עור נפשי במקומות בהם נשרטנו, באזורים בהם העור נבקע. לעיתים נשארת אתנו צלקת נפשית מכוערת, מזכרת מהאירוע הכואב אותו חווינו, פעמים אחרות על העור החדש לא ניתן לראות כלל סימנים לפגיעה. על כל פנים, כאשר אנו חווים פגיעה מזולתנו עומדת בפנינו הבחירה לסלוח. למעשה, בטבורה של הסליחה קשורה הבחירה, והגדרות רבות לסליחה כוללות בתוכן מילה זו.

מבחינה אבולוציונית יש חשיבות לפונקציית הסליחה, מאחר ושיתוף פעולה קבוצתי הוא לעיתים קרובות הכרחי על מנת לשמר את הישרדות המין. וכך, למשל, שימפנזים מנשקים את יריביהם לאחר קונפליקט, בבונים נאנקים חרישית באוזני קורבנותיהם דקות ספורות לאחר התקפה, וקופים זהובים מחבקים או מסרקים את אויביהם לשעבר כדי ליישר את ההדורים ולהשיג את סליחת הקורבנות.

כבר בקשר הראשוני בין האם לתינוקה, קשר שבאופן טבעי מצויה בו מידה לא קטנה של אגרסיה, האפשרות לסליחה חיונית אצל שני הצדדים, על מנת שההיבטים האוהבים של הקשר יישמרו לאורך זמן. האם צריכה לסלוח לתינוק על ההתקפות האגרסיביות שלו כלפיה (למשל כשהוא נושך לה את הפטמה) ועל התינוק לסלוח לאם על מגבלותיה ועל הרגעים בהם האמפתיה שלה לוקה בחסר (למשל, כשהיא לא מבינה שהוא בוכה כי יש לו קקי בחיתול). מאחר והתשובה לשאלה עתיקת-היומין היא שהתרנגולת קדמה לביצה, הסלחנות של האם היא זו שתיצור את התשתית הראשונית ליכולת הסליחה אצל ילדה, או במקרים פחות מוצלחים, בהם לא ניתנו לילד מספיק הזדמנויות להפנים יכולת כזו, את הנטייה לחוסר-סלחנות.

***

חשוב לציין כי על מנת שהבחירה לסלוח תתאפשר, צריך שתהיה לאדם את היכולת הבסיסית למחילה. במושגי הפסיכואנליזה הפרוידיאנית הקלאסית, הנטייה לחוסר-סלחנות קשורה בסופר-אגו סאדיסטי ובלתי מפותח, כזה שתובע להעניש בחומרה את מי שחורג מהערכים והסטנדרטים שלו, בעוד שהיכולת לסלוח קשורה בסופר-אגו מאוזן ובוגר, כזה שמסוגל לראות תמונה מורכבת של העולם ובהתאם לכך להגמיש במידה מסוימת את ציפיותיו. במונחים קלייניאניים, היכולת לסלוח קשורה להימצאות בעמדה הדפרסיבית. כשאנו מצויים בעמדה זו אנחנו מסוגלים לראות שאנחנו לא רק טובים ושהאחר הוא לא רק רע, שאנחנו לא רק קורבנות והזולת הוא לא רק מקרבן. אנחנו יכולים, למשל, לזכור ברגעי החימה שהשכן אולי תפס לנו את החנייה בחוצפתו, אבל שגם אנחנו עשינו זאת פעם או פעמיים בעבר, מסיבות שנראו לנו אז מוצדקות. ניתן להתייחס לסליחה, אם כן, לא כהחלפה של רגשות שנאה ברגשות אוהבים, אלא כתפיסה אינטגרטיבית וריאליסטית המכילה אספקטים טובים, כמו גם אספקטים רעים, של העצמי ושל הזולת. זוהי, אם כך, תפיסה שאין בה שימוש במנגנון ההגנה של פיצול, מנגנון המשטיח ומחלק את העולם לשחור ולבן ואין בה שימוש במנגנון ההגנה של השלכה, המאפשר לשים את כל מה שרע ומטונף בתוכנו על האחר וכך להרגיש "נקיים".

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

היכולת לסלוח דורשת גם ויתור על פנטזיות של אומניפוטנציה וידיעת-כל ומסוגלות לראות באדם אליו ממוענת הסליחה יותר מסך המעשים עליהם אנו מבקשים לסלוח לו. עוד דורשת הסליחה להרפות במידה מסוימת מן העבר. לסלוח לא בהכרח אומר לשכוח, אבל ניתן לחשוב על הסליחה כזיכרון שמקבל את זה שהעבר עבר ושלא ניתן להשיבו, או כפי שמנסח את זה מורה הזן טיך נהאט האן: "סליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר".

***

לסלוח במקרים בהם פגעו בנו ללא ידיעה, או שלא בכוונה, זה לא ביג דיל. במקרים כאלו הסלחנות שלנו אינה גובה מאתנו מחיר משמעותי, להפך- היא מתקפת את התחושה שיש בנו טוּב, בגרות ומלאות. האתגר המשמעותי הוא לסלוח כאשר הפגיעה בנו היא מכוונת ומודעת, ובמיוחד כאשר היא קשה וכואבת מבחינתנו. סליחה היא לא החלטה אלא בחירה, זאת מכיוון שסליחה אמתית היא תהליך ארוך ולא משהו שאפשר להחליט פשוט לעשות. עם זאת, אנחנו יכולים להחליט לעשות דברים שיתרמו ליכולת שלנו לסלוח: לנסות להבין מדוע הפוגע עולל לנו את שעולל, או לנסות למצוא חיבור אמפתי אליו שיסייע לנו לראות אותו כאדם שלם ומורכב ולא כנבל עם עומק של דמות-קרטון מתוך סרט של דיסני.

המשורר האנגלי אלכסנדר פופ כתב באחד משיריו כי לטעות זה אנושי אך לסלוח זה אלוהי. ואכן, כמעט חמישים פעמים מופיעה הסליחה במקרא, ובכולם היא מיוחסת אך ורק לאל. אלוהים הוא היחיד שסולח, ורק ממנו מבקשים סליחה. יש המסבירים זאת בכך שהביטויים המילוליים שלנו לעולם אינם מסוגלים לשקף בשלמות את הכוונות הפנימיות הנסתרות - ולכן סליחה מלאה היא אפשרית רק עבור מי שמחשבות הלב וצפונותיו פרושות לפניו. אבל אפילו הסליחה של "אדון הסליחות" בכבודו ובעצמו אינה נטולת תנאים. היא אינה ניתנת מבלי שהחוטא טורח בשבילה וזוכה בה על-ידי התוודות, הבעת חרטה או פיצוי. בכתבים היהודיים והנוצריים נטען כי מטבעו לא נוטה האדם לסלוח וכי כאשר הפגיעה היא עמוקה וכואבת הדחף של המין האנושי לנקוט בגישה של "עין תחת עין" הוא חזק במיוחד. אולם, על-פי הרמב"ם, ברגע שהפוגע הביע חרטה כנה לנפגע וניסה לתקן את העוול שגרם, הבחירה אם לסלוח או לנטור כבר אינה עומדת בפני היהודי הדתי וחלה עליו חובה לסלוח ולהתפייס עם הפוגע.

***

ניתן לראות בסליחה אקט שהוא במידה רבה פרדוקסלי. על פניו הבחירה לוותר ולשחרר את העוולות שנעשו לנו, לוותר על החוב שחבים לנו, נראית כנוגדת את האינטרס העצמי שלנו. בתרבות הישראלית, שבה הדיבר האחד-עשר הוא "לא תצא פראייר", הוויתור הזה הוא מאתגר במיוחד. עם זאת, מבט מעמיק יותר יבהיר לנו שלסליחה יש יתרונות רבים. הסליחה מתוארת על-ידי כותבים שונים כבעלת ערך תרפויטי: היא נתפסת כדרך יעילה לקדם התפתחות אישיות ובינאישית, כמעניקה תחושת הקלה וחוויה של התחלה חדשה בחיים, כחוויה טרנספורמטיבית שהינה מרכזית לריפוי ואיחוי שבריו הנפשיים של האדם וככזו המשחררת את הסולח מרגשות קשים של פחד, כעס, חשדנות ובדידות. מחקרים מצאו שאנשים שעברו טיפול פסיכולוגי שמטרתו לעודד סליחה זכו בעקבותיו בעלייה בערך העצמי ובתחושת התקווה וירידה בתחושות חרדה, דיכאון וצער. לסליחה גם יתרונות בריאותיים: סליחה נמצאה קשורה בלחץ דם נמוך ויש המשערים כי היא אף תורמת להפחתה בסיכון למחלות לב.

היכולת לסלוח דורשת כאמור יכולת לבחור, אך בד בבד היא גם מרחיבה את יכולת הבחירה של האדם. אדם שאינו סולח על העוולות שנעשו לו חוסם לעצמו את החופש להשתמש ביצירתיות שלו ולחוות הנאה מהתנהגות משוחררת וספונטנית. פרופסור חביבה פדיה מציינת כי המילה 'סלח' שייכת לקבוצת השורשים 'צלח, 'שלח' 'ו'קלח', שהמכנה המשותף שלהן הוא שכולן קשורות לתנועה. לדבריה, ניתן להסיק מכך שהמילה 'סלח' גם היא קשורה לתנועה קדימה ומהווה סוג של שחרור. מעניין לציין בהקשר זה שמקור המילה האנגלית forgiveness הוא כנראה במושג היווני aphiemi שפירושו לשחרר עבד או אסיר לחופשי. על-ידי אימוץ עמדה סלחנית כלפי העולם, צפוי האדם למתן גם את האופן בו הוא שופט את עצמו. בעיקר הדבר נכון לגבי אנשים עם סופר-אגו נוקשה ומעניש, כזה ש"נוקם" בהלקאה-עצמית על כל חריגה מהסטנדרטים הגבוהים של בעליו. אדם כזה, אם ילמד לסלוח לסובבים אותו, יוכל לסלוח עם הזמן גם לעצמו.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

***

אני מבקש את סליחת הקוראים על אי-דיוקים, אי-בהירויות, מטאפורות שחוקות ובדיחות שלא צלחו השנה בבלוג ומאחל לכולם חתימה טובה.

לקריאה נוספת-

Akhtar, S., Forgiveness: Origins, Dynamics, Psychopathology, And Technical Relevance. The Psychoanalytic Quarterly, 71(2), 175-212, 2002

Cavell, M., Freedom and forgiveness. International Journal of Psychoanalysis, 84(3), 515-531, 2003

Cioni, P. F. , Forgiveness, Cognitive Restructuring and Object Transformation. Journal of Religion and Health, 46(3), 385-397, 2006

Lewis, J. L., Forgiveness and psychotherapy: The prepersonal, personal, and transpersonal. Journal of Transpersonal Psychology, 37(2), 124–142, 2005

עציון, י., ארבע לשונות סליחה. מעמקים - כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות, 31, 2010