לדבר מהבטן - 660 מילים על בחירת מילים
רועי סמנה | 4/5/2015 | הרשמו כמנויים
אתגר קרת כתב פעם שכשיש לך התקף אסתמה המילה מקבלת כבוד. "אתה עובר בין ערמות המילים שעולות לך בראש. בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להן בראש כמו שמוציאים אשפה". בשכונה בה גדלתי היו נוהגים הבריונים המקומיים, שילדים אסתמטיים כמוני היו טרף קל עבורם, להתריע שעליך "לשקול מילים".
בספר בראשית מתואר כיצד המילים יצרו את היקום וכל אשר בו. למילים יש כוח, ועם כוח גדול באה אחריות גדולה. אבנים ומקלות ישברו לך אולי את העצמות אבל מילים יכולות לשבור את הלב, לפעמים לרסיסים. מאידך, לפעמים כל מה שצריך כדי להרבות טוב בעולם זה "רק מילה טובה או שתיים, לא יותר מזה" ("מילה טובה"- יעקב גלעד).
מדהים עד כמה ההכשרה הקלינית ממעטת להתייחס לבחירת המילים שלנו בחדר הטיפול. בעוד שבהדרכות ובתיאורי מקרה המילים של המטופל נבחנות לרוב בקפידה, וכל ניואנס נשקל ונמדד, לרוב המילים של המטפל מקבלות הרבה פחות תשומת לב. מבלי לזלזל בחשיבות העצומה של היבטים בלתי-מילוליים בתקשורת הטיפולית, בסופו של דבר הפסיכואנליזה היא שיטה של "ריפוי בדיבור". רובנו מגבילים את עצמנו מרבית הזמן למגע מילולי בלבד, נאלצים לגשש אחר המילים הנכונות שיחבקו, שיטפחו על השכם, שיערסלו, ולפעמים אפילו יתנו צ'פחה ידידותית. איזו סגפנות גזרנו על עצמנו! כמה היה פשוט יותר לבטא בפעולה! ההתנזרות הזו מאלצת אותנו לחדד את לשוננו, לכוונן את השפה בניסיון לעזור למטופלים שבוכים "בגלל דברים שאין להם שמות" ("בגלל הלילה"- תרצה אתר), במאמץ להפוך את האימה חסרת-השם למשהו שאפשר לסמל אותו, להדהד, להיות לו עד.
פול וכטל המצוין מציין שאפילו לווריאציות קלות באופן בו אנחנו אומרים דברים למטופל יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת על חווייתו את הקשר הטיפולי, את עצמו ואת הפוטנציאל שלו לשינוי. התייחסות למשאלה רגרסיבית, למשל, יכולה להיות מנוסחת כ"נראה מהאסוציאציות שלך שאתה רוצה להיות התינוק שלי", או כ"אולי אתה מקווה שאוכל לדאוג לך באופן טוטאלי כמו שאימא אוהבת מטפלת בתינוק"* ולכל אחד מהניסוחים הללו צפויות להיות השפעות שונות למדי.
וכטל ממשיל התערבויות שהמסר שלהן מדויק אך הניסוח שלהן בעייתי להשתלת איבר שנדחה כי נחווה כזר, על אף הפוטנציאל שלו להבריא את הגוף. הוא מזהיר בעיקר מפני ניסוחים שעלולים להפחית מתחושת הערך-העצמי של המטופל, לגרום לו לחוש מושפל, כמי ש"נתפס על חם".
לעומת וכטל, מדגיש אוגדן (בדומה ללאקאן לפניו) את החשיבות שיש בכך שהמטפל ישאף להשתמש בשפה "שתעורר סוג של עמימות מעוררת (evocative), לעיתים מעצבנת וכמעט תמיד מטרידה", שפה שתחתור תחת עצמה, שתחזיק חזק בידיעה שאין ידיעה מוחלטת, שאין ודאות, שכל אמת היא טנטטיבית וזמנית.
מלצר תורם כיוון מחשבה נוסף כשהוא מדבר על כיוונון של ה"טמפרטורה" (הצליל, המקצב, העוצמה של הקול וכו') וה"מרחק" (השפה, אוצר המילים והתוכן) בתקשורת של המטפל עם המטופל. בנוגע למרחק, שהוא מענייננו הפעם, הרעיון הוא שעלינו לכוונן ולווסת אותו בהתאם לחלקים השונים בעצמי שהמטופל מביא לחדר בכל רגע נתון. כך למשל, אין טעם לשוחח עם החלק התינוקי של המטופל, זה שאין לו מילים (מקור המילה infant בשפה הלטינית ומשמעותה "לא מסוגל לדבר"), בטח לא גבוהות, על "ריצוי" או "כמיהה" ואילו שימוש בשפה נמוכה ופשוטה עלול להעליב את החלק הבוגר וליצור ניכור. אם כן, לא תמיד הכשלים שלנו הם בהכרח אמפתיים, אלא פעמים רבות ורבליים.
המשותף לדעתי לוכטל, אוגדן ומלצר, על אף הדגשים השונים שלהם, הוא ההבנה שפירוש טוב הוא פירוש חי. כלומר, בין אם המטפל הורג את הפירוש משום שאינו יכול לשאת אותו ובין אם הפירוש יוצא לעולם מלכתחילה בלידה שקטה של שפה מתה, עמוס בקלישאות פסיכואנליטיות ממוחזרות, אין בו טעם אם אין בו ויטאליות.
בולאס, תאורטיקן שרגיש גם הוא מאוד למילים, כותב ש"...אנליזה טובה... כוללת רגעים של תפיסה עזה שבהם מטופל ואנליטיקאי מדברים זה עם זה מתוך הדבר כשלעצמו... מלב הרגעים האנושיים והמפגשים האנושיים" (עמ' 378) ואני הייתי מוסיף שברגעים אלו, ורצוי שיהיו הרבה מסוגם, הם מדברים בשפה ייחודית שהיא רק של שניהם, שפה שלא הופנתה על-ידי איש מהם לאף אחד אחר. וכמובן, במטפל צריכה להתקיים גם נכונות להיות מופתע מהמילים של עצמו, אלו שלא נשקלות בכובד ראש, אלו שמתגנבות כל הדרך מהבטן עד ללשון והחוצה אל אוויר העולם, חושפות אולי טפח שעד אותו רגע אף הוא לא ידע על קיומו.
* הדוגמא לקוחה ממאמר של מקוויליאמס על האספקטים האבהיים והאימהיים בטיפול הפסיכואנליטי.
לקריאה נוספת -
בולאס, כ., אופי ובין-צורניות. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015.
קרת, א., געגועי לקיסינג'ר. תל-אביב: זמורה-ביתן, 1994
McWilliams, N., Mothering and Fathering Processes in the Psychoanalytic Art. Psychoanalytic Review, 78, 1991
Meltzer, D. (1976) Temperature and distance as technical dimensions of interpretation. In Sincerity: Collected papers of Donald Meltzer (1994), ed. A. Hahn. London: Karnac
Ogden, T.H., Some Thoughts on the Use of Language in Psychoanalysis. Psychoanalytic Dialogues, 7, 1997
Wachtel, P., Therapeutic communication: Knowing what to say when (2nd ed). New York, Guilford, 2011
