רפיון אסוציאטיבי – מחשבות מפוזרות על האפשרות להרפות
רועי סמנה | 5/8/2017 | הרשמו כמנויים
שהיתי לאחרונה ימים ספורים בפריז היפה, שם הצגתי שתי הרצאות בקונגרס העולמי לפסיכותרפיה. נדמה לי שזה היה יומי השני שם, כשלאחר ארוחת הבוקר הקונטיננטלית הבנתי שמתחשק לי בעיקר לחזור לישון במלון. מיד שטפו אותי קולות פנימיים רודפניים שביקרו אותי על הטיפשות וחוסר התוחלת שבבזבוז זמן יקר בעיר האורות על נמנום בחדרון קלסטרופובי. לשמחתי הצלחתי לנפנף אותם די מהר ולשקוע בשינה עמוקה, שהייתה, מסתבר, נחוצה לי מאוד. הצלחתי להרפות.
*****
לשמחתי לא הייתה זו הפעם הראשונה שלי בעיר. יש חופש גדול בלנסוע לחופשה במקום שכבר ביקרת בו. הצורך הדוחק לעשות 'וי' על האתרים המפורסמים נעלם ויכול לפנות מקום לשוטטות בטלה. ואולי זו הסיבה שאני מעדיף טיפולים בתדירות של יותר מפעם בשבוע, כשהמרחב הטיפולי נפתח והלחץ להספיק להתייחס לכל הדברים שקרו במהלך השבוע שוכך. כששואלים אותי האם תדירות גבוהה יותר הופכת את הטיפול לקצר או מהיר יותר אני עונה שבדיוק להיפך. אך היא מאפשרת את אותו שיטוט מהורהר, חולמני, שמתוכו יכולים לעלות חזיונות חדשים.
*****
באחד הלילות הלכתי לצפות, על אף שאיני חובב גדול של הז'אנר, בקווארטט ג'אז במועדון קטן ברובע הלטיני. הלהקה בכללה הייתה מעולה, אך במיוחד הרשים אותי נגן הקונטרבס. צעיר ורזה, עם פוני שהתנפנף מעל העיניים בנמרצות, כשנע בתיאום מושלם יחד עם כלי הנגינה שלו. בשיאה של ההופעה שקע הנגן בסולו ארוך, אלתור שבו הרשה לעצמו לרחף בספרה אחרת, מנותקת לכאורה מיתר הקווארטט. מדי פעם, אולי כדי להרגיע את הקהל, אולי את חבריו ללהקה, ואולי את עצמו, הוא חזר לקו המלודי המרכזי כדי לשדר שהשליטה אינה רחוקה מדי ממנו, ואז שוב נסוג לעולמו הפנימי, המשוחרר.
*****
מה מאפשר את היכולת הזו להרפות? נדמה לי שבראש ובראשונה איזשהו ביטחון בסיסי. אני יכול להרשות לעצמי לשוטט כל עוד אני יודע שפיזרתי שובל של פירורים שיסייעו לי למצוא את הדרך חזרה. כשיש לי בסיס מוצק, עמוד שדרה שמאפשר לי להתגמש בלי לחשוש שאשבר.
*****
כבר זמן מה רץ בפייסבוק סרטון של גורו הודי חביב שמנסה להצביע על האבסורד שבדאגה ומציע אלגוריתם פשוט שאמור לסייע להרפות ממנה. האם יש לך מה לעשות בנוגע לבעיה המציקה? אם כן, אז למה לדאוג? שואל הגורו רטורית. ואם אין לך מה לעשות בעניין, הוא מוסיף, אז למה לדאוג גם כן?
זה נשמע מאוד משכנע, לפחות עד שאתה מבין שהבעיה היא כשאין לך פתרון לעניין המציק אבל אתה מוטרד מהמחשבה שכן קיים איפשהו פתרון. אתה פשוט צריך לתור אחריו, לחפש מספיק טוב, להפוך כל אבן.
*****
הבודהיסטים מאמינים כי ההיאחזות היא שורש הסבל האנושי. אם נרפה, הם אומרים, אם נקבל את העובדה שהכל משתנה כל הזמן, נסבול הרבה פחות.
הפסיכואנליזה קוראת לנו גם היא, בדרכה, להרפות מהאחיזה. לאפשר לעצמנו כמטופלים מצב של אנאינטגרציה (unintegration) שבו האסוציאציות זורמות חופשי, מתגלגלות להן לאיטן. וגם כמטפלים אנחנו נקראים להרפות, להישאר במצב של קשב מרחף, לתת ל-reverie לסחוף אותנו לאן שהוא צריך. רק במצב של רפיון משותף יכול 'הצמד הפרוידיאני', כפי שמכנה בולאס את הדיאדה הטיפולית, לתקשר באופן לא מודע.
*****
מסעוד חאן מציע את המושג 'שכיבה פתוחה' (lying fallow) כדי לתאר מצב מעברי של "רוגע דרוך ושל מודעות ערנית, נוגהת ופתוחה לקבל" (עמ' 257).
השכיבה הפתוחה, אומר חאן, מנוגדת לפנאי כפי שאנו מכירים אותו כיום. "הפנאי נעשה תכלית בפני עצמה, שיש לרדוף אחריה. אט-אט הוא הפך לתעשייה, למקצוע, לצורך חברתי שנכפה על הפרטים בחברות מודרניות. כולם שואפים ליותר ויותר פנאי, ויודעים פחות ופחות מה לעשות אתו". כלומר, אנחנו מנסים למלא את הזמן הפנוי, הרפוי שלנו, ונותרים עם תחושות "אפתיה, חוסר שביעות רצון ונירוזה כוזבת" (עמ' 261).
*****
בולאס מאמין כי העצמי של המאה ה-21 מתוכנת לפעול בעולם בו מהירות ויעילות באות על חשבון רפלקציה. זהו עולם בו המיינד נתפס באופן לא-מודע כישות בעייתית המעכבת אותנו בדרכנו והממד האנושי שלנו כמשהו שצריך לקצץ בו, אם ברצוננו להתקדם לגירסה הבאה. נדמה שאיכשהו, באקלים בו אנו חיים כיום, גם חופשות הפכו למשהו שצריך לנהל ביעילות. יש להספיק הרבה, לטעום מהכל, לומר "הייתי בפריז וגם ברומא" ובחרתי בכל-זאת לחזור.
דיוויד פוסטר וואלאס כותב על מודעות הפרסומת לשיט תענוגות, המבטיחות שצוות האוניה ינהל "בדקדקנות כל קמצוץ של אופציית-הנאה כך שאפילו התהליך המאכּל הנורא של תודעתכם הבוגרת ושל יכולת הפעולה שלכם ושל האימה לא יצליחו לדפוק את הכיף שלכם. היכולות המטרידות שמאפשרות לכם לבחור, לטעות, להתחרט, לחוש אי-שביעות רצון וייאוש יסולקו מן המשוואה" (עמ' 18). במילים אחרות, הפרסומות מבטיחות לנו חופשה יעילה. מתחייבות לגרום לנו להרפות באופן בלתי רצוני, כמו אותם 'מאלצי אורגזמה', אביזרי מין המתיימרים לגאול עלמות במצוקה מהקושי שלהן להתמסר ל'מוות הקטן' (la petie mort - הכינוי הצרפתי לאביונה).
*****
התעוררתי מהשנ"ב (שזה כמו שנ"ץ, רק בבוקר) בפריז עם כוחות מחודשים. הספקתי לחוות לא מעט בהמשך היום, אם כי ללא כוונה מודעת. האם יכולתי לחוש סיפוק גם אם לא הייתי מצליח לעשות זאת? אם היום היה "מתבזבז" לו? אני רוצה להאמין שכן. בעיניי היכולת להרפות מתקשרת לחמלה עצמית, ליכולת להשקיט את הסופר-אגו הרודה, הרודפני ולהגביר, על חשבונו, את החיבור לצורך הפנימי, בלתי הגיוני ככל שהוא עשוי להיתפס בתחילה.
אלוהים יודע כמה אני רחוק מלהיות בודהה. ובכל זאת, כמה מהתמורות הגדולות בחיי התרחשו כשהצלחתי להרפות. לוותר על כעס, על פחד, על בושה. מה הוביל לנקודות השינוי הללו, האם ואיך ניתן לשחזר אותן, ממה עוד יש להשתחרר, את כל אלו אני ממשיך לנסות ולחקור ברוגע דרוך, במודעות ערנית.
**************************************
• ביולי האחרון השתתפתי ביום העיון 'גבריות ואבהות בתקופה של שינוי' והרציתי על האפשרות לשלב אספקטים גבריים בטיפול . ההרצאה צולמה ואתם מוזמנים לצפות בה כאן:
https://www.youtube.com...=uklTeD2YZ98
• ב-13.9.17 אשתתף בכנס השנתי של האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. בין שפע ההרצאות והסדנאות שיתקיימו בכנס העשיר תהיה גם סדנא בהנחייתי שתעסוק בשיח המיני בחדר הטיפול. מוזמנים להירשם לכנס ולהצטרף לסדנא שלי. פרטים כאן: http://www.mishpaha.org...nes-2017.pdf
***************************************
לקריאה נוספת –
מסוד, ח., לשכב פתוח. בתוך: מבחר כתבים של מסוד חאן, בעריכת איתמר לוי וענת פלגי הקר. תל אביב: תולעת ספרים, 2015
וואלאס, ד. פ., משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם. תל אביב: ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד, 2012
Bollas, C., The Evocative Object World. London & New York: Routledge, 2009
Bollas, C., Psychoanalysis in the age of bewilderment: On the return of the oppressed. The International Journal of Psychoanalysis, 96(3), 535-551, 2015
