לא בדיוק, אבל בערך
רועי סמנה | 27/11/2013 | הרשמו כמנויים
"ויניקוט לא היה דייקן" אמרה אתמול הפסיכואנליטיקאית שרה קולקר בשיעור במרכז בו אני לומד והגישה לי על מגש של כסף את הרעיון לפוסט הראשון בבלוג זה. הגיוני, חשבתי לעצמי, ויניקוט הרי אהב לשחק, וכמה מדויק אתה יכול להיות כאשר אתה משחק? משחק, עם כל הספונטניות שבו, עם כל החופש שיש בו, דורש לפחות מידה של חוסר דיוק. נכונות לפספס, להסתרבל, לטעות. האלטרנטיבה, אני יודע היטב מהמקומות בהם אני עצמי מתעקש על דיוק אובססיבי, היא שיתוק או לפחות משהו קרוב לכך.
אני זוכר במדויק את הרגע בו זכיתי בחופש שלא לדייק בבחירת המילים שלי עם מטופליי. זה היה כשקראתי באחד מספריו של ברוס פינק על לאקאן ונתקלתי לראשונה ברעיון הלקאניאני שהמטפל צריך לדבר כמו אורקל- לדבר באופן עמום ואניגמטי שניתן לפרש באופנים שונים. המורה, כידוע, מגיע כשהתלמיד מוכן והרעיון הזה הכה בי כמו ברק. אולי אני לא חייב להתאמץ כל-כך להיות ברור? אולי מותר לי לסיים משפט בשלוש נקודות מטאפוריות ולא בסימן קריאה או בנקודה בודדת? איזה אושר! משהו בטכניקה הטיפולית שלי השתנה באופן עמוק מאז אותו יום, ואף שלא הפכתי לחסיד לקאניאני והדיבור שלי רחוק, לפחות מרבית הזמן, מלהיות "אורקולרי", נפתח עבורי מרחב (משחקי) נהדר.
ובכל-זאת, ישנם רגעים בטיפול בהם הדיוק נראה הכרחי. "דייק אותי", אני מבקש ממטופל שחש שהשיקוף שלי אינו קולע מספיק. יש מטופלים שמסתבכים אז בניסיון לדייק, אולי שוקעים בלופ הפרפקציוניזם, מרגישים שיש מילים למה שהם חשים אך אלו לא ברשותם וממאנים לבחור במילים אחרות, מילים שיהיו רק "בערך...", "ליד...". יש כאלו שמתקשים לסבול את חוסר הדיוק שלי, שמסרבים בתוקף לתקן, להבהיר. אלו מטופלים בעלי 'עור דק', כפי שבריטון (בעקבות רוזנפלד) מכנה זאת, שכל סטייה מהכוונון המדויק אליהם צורבת בבשרם החשוף-מדי. עם מטופלים כאלו, שהמילים המופנות אליהם עשויות להיחוות כמסוכנות ופוצעות, עליי להתאמץ כדי לא להגיע למצב של קיפאון ואלם.
ניתן להסתכל על דיוק ועל חוסר דיוק דרך הפריזמה של ההבדלים בין האספקט הנשי לבין האספקט הגברי בנפש. פיזיקת הקוואנטים, מספרים אלו שמבינים בפיזיקת הקוואנטים, מסבירה שינויים כתוצאה של תנודות בין שני אספקטים המהווים את הקיום ברמתו הבסיסית ביותר, הסאב-אטומית: החלקיק והגל. החלקיק, שניתן לראות בו כמייצג את האספקט הגברי של הנפש, הוא מוצק ובעל צורה, זהות ומיקום ואילו הגל, שניתן לראות בו כמייצג את האספקט הנשי של הנפש, הוא פוטנציאל עם מספר לא מוגדר של אפשרויות למימוש. אפשר, אם כך, לחשוב על שינויים בטיפול (גם) כתוצאה של החיבור הדיאלקטי בין הדיוק ואי-הדיוק. אבל בכדי לשאת את המתח שיש בדיאלקטיקה הזו דרושה תשתית טובה-דיה. דרושה אמונה בסיסית כי לא נשקע בכאוס אם נרפה, אם נרשה לעצמנו לשהות ולהשתהות בחוויה של חוסר-ארגון מיטיב, unintegration בשפתו של ויניקוט.
הבלוג הזה הוא ניסיון אישי להיות פחות מדויק. לשחק במילים. במחשבות. להקים לעצמי, ואולי גם לכם הקוראים, בית גידול לרעיונות. מגרש למשחק סקוויגל מילולי שהשרבוטים בו יתגבשו אולי לצורות בעלות משמעות, ואולי לא.
תצטרפו אליי למשחק?
לקריאה נוספת -
ויניקוט, ד"ו (1945). התפתחות רגשית פרימיטיבית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב (2009). עורך: עמנואל ברמן. תל-אביב: עם עובד.
Britton, R. (1998). Subjectivity, objectivity and triangular space. In: Belief and imagination. London: Routledge.
Fink, B. A clinical introduction to lacanian psychoanalysis: Theory and technique (1999). Cambridge: Harvard University Press.
Guarton, G.B. (1996). Masculinity, femininity and change in psychoanalysis. Journal of the American Academy of Psychoanalysis, XXIV, 4, pp. 691-708.
