דונה טארט והסיפור הפסיכולוגי
פרופ. עמיה ליבליך | 14/8/2016 | הרשמו כמנויים
לרבים מאיתנו, הפסיכולוגים, יש תחושה שאנו יכולים לספר סיפור דימיוני, ואולי משאלה לעשות זאת. ברור שקיימת זיקה בין מעשה הסיפור ומעשה הטיפול, וכבר נכתב על כך לא מעט. אבל, אולי החוכמה היא דווקא לספר סיפור שהמנגנונים הפסיכולוגיים של גיבוריו סמויים עמוק עמוק ומושכים את העלילה בחוטים בלתי ניראים. מניסיוני האישי – זה קשה! אנו הפסיכולוגים נכשלים במשימת הכתיבה הדימיונית, מרוב חוכמה, ניסיון ותובנה.
בחודש האחרון קראתי באנגלית, שפת המקור, שנים מהרומנים הגדולים של דונה טארט, ששמותיהם בתרגום העברי "ההיסטוריה הסודית" ו"הידיד הקטן". עכשיו אני עומדת להתחיל את השלישי, שנקרא בעברית "החוחית". (כל זה על הקינדל ובזמן הנסיעות ברכבת). טארט, סופרת שנולדה וגדלה באיזור המיסיסיפי, ואיננה פסיכולוגית בכלל, כותבת לדעתי בצורה גאונית סיפורים המלמדים על טבע האדם, ובמיוחד על הצורה בה אנו מספרים לעצמנו סיפורים וחיים/מתים על פיהם. אחת לעשר שנים היא מוציאה לאור רומן ארוך מאוד, וזוכה בפרסים חשובים. אילו הייתי מלמדת עכשיו שוב 'מבוא לפסיכולוגיה' הייתי מלמדת זאת בעזרת ספריה.
(לפני שנים רבות, כשממש נמאס לי שנה אחת ללמד את הילגארד ואטקינסון הידועים לוותיקי המקצוע, לימדתי במשך שנה 'מבוא לפסיכולוגיה' בעזרת 'מובי דיק' של מלוויל... זו הייתה שנה נפלאה בשבילי, אבל אני לא כל כך בטוחה בנוגע לסטודנטים).
שני ספריה של דונה טארט מתחילים במוות, שהוא מעין 'שאלת המחקר' המובילה את מאות העמודים הבאים. (מאחר והיא עצמה מציבה את הפאנץ' בעמוד הראשון – אין מצב שאקלקל לכם את הקריאה בשורות שלמטה.)
ב'עלילה הסודית' מסופר מיד בעמוד הראשון על מותו של באני ומכאן מתחיל הרומן לבנות את מהלך העניינים שהוביל לרצח בתוך סביבה מאוד לא הולמת לכאורה – חבורה קטנה של סטודנטים ליוונית קלאסית במכללה יוקרתית במערב ארצות הברית. בעט אמן מתארת טארט את התפתחות האירועים והמניעים של כל הדמויות, מה שיכול להיקרא גם כמחקר מקרה עמוק שאין כמותו. במיוחד היא מעלה את השאלה מה נקודת המפנה בעלילה, היכן נעשתה ההחלטה השגויה, מי אשם בה, והאם היה ניתן לעצור את הרצח – כל זה בלי לדבר במישרין על אף אחת מהדילמות הללו. תפקיד מיוחד יש לפרופסור הנערץ של החבורה, מעין דמות אב שהכל מתרחש בלא ידיעתו אך, במובן העמוק ביותר, בעידודו. מדהים הצעד שהוא בוחר לעשות כשנודע לו באיחור רב מה עשו הסטודנטים היקרים שלו לאחד מחבריהם.
גיבורי הרומן השני, 'חבר קטן' הם ילדים בגיל 11 בערך, והיכולת להיכנס לראשם של ילדים כאלה היא אפילו יותר מרשימה. גם כאן מתחיל הסיפור ברצח שאירע לפני כ-20 שנה – ילד בן 10 מתגלה תלוי על עץ בחצר ביתו. 600 עמודים של הרומן המתרחש בנוף מולדתה של הסופרת אינם נותנים תשובה לשאלה הבלשית: מי רצח ומדוע. מה שהרומן עוסק בו הוא השפעת המאורע הזה על אחותו של הנרצח, הארייט, כשהיא מגיעה בערך לגילו של אחיה המת, ונכנסת במהלך החופש הגדול לחיפוש כפייתי אחר הרוצח. כאן היא בונה סיפור, ממציאה רוצח, אורבת לו ונכנסת למרדף מסוכן – כל זה בגלל שהיא מאמינה בסיפור שהמציאה, שאין לו שחר למעשה. מה שנפלא (עוד) הוא דמות החבר הקרוב של הארייט, בן גילה, היילי, ואיך הוא חווה את אותו סיפור עצמו. כך אנו בונים סיפורים על עצמנו ועל אחרים.
הייתי יכולה להרחיב את הדיבור הרבה, אך אעצור כאן. אגיד רק שכל המנגנונים של בניית סיפור, ההבנייה מן ההווה לאחור, והשפעת הסיפור על החיים – באים לידי ביטוי מצוין בספרים הללו. זה איננו משחק של הליבידו ותהפוכותיו, אלא עיסוק בעולמנו הקוגניטיבי, בידיעה. יצר זה תופס את מקומה של אהבה רומנטית, שהיא המנוע של רוב הרומנים הידועים. בכך דוהרת טארט בספריה בכיוון תרבותי היסטורי המאפיין את זמננו, ואולי אף משפיעה עליו.
על הרומאן השלישי של דונה טארט אני מבטיחה לכתוב כאן בעוד כמה שבועות/חודשים, כשאסיים לקרוא אותו.
