יריד הספרים, שבוע הספר 2018

פרופ. עמיה ליבליך | 16/6/2018 | הרשמו כמנויים

תמיד חם ולח בלילות היריד בתל אביב. וכשהייתי ירושלמית – היה צפוף ורועש. ובכל זאת לא אחמיץ לפחות גיחה אחת ליריד הזה, היכן שתהיה עיר מגורי. תמיד הלכתי באדיקות לשתי מטרות – האחת, לא אכחיש, לחפש את הספרים שלי, המוצגים בדוכני המו"לים השונים שעבדתי איתם, בעיקר בשוקן. פשוט לראותם. כשאבי עוד היה בחיים, היה גם הוא מתלווה אלי לטיול האגו הזה. אחר כך לקחתי אתי את ילדיי. המטרה השנייה קשורה באמת בהם – תמיד שמחתי ששלושתם אוהבי ספר וחג הספר היה חג הבחירה והקנייה הנדיבה על חשבון אמא. הרגל זה ממשיך עם נכדי, כולם אוהבי קריאה, למרות הקינה הקולקטיבית על הדור הפוחת.

עם זאת, בכיכר רבין השנה עברה בי מחשבה מצערת – יש כל כך הרבה כותבים, כותרים כמו שקוראים לזה, פשוט ים של ספרים בכל הצבעים בכל המינים. מדוע אני מוסיפה עוד טיפה לים? והיכן הקוראים? במסכי הטלפון הקטנים, בערוצי התקשורת המפוצצים בכל רגע ידיעה דרמטית חשובה, מול סדרות הנטפליקס ודומיהן. אתמול היה גם אירוע ספרותי יפה שערך חגי ליניק (בדרכו החתרנית והמקורית תמיד) בתיאטרון תמונע לכבוד שבוע הספר. ספרינו היו מונחים על דוכן למסירה עבור כרטיס הכניסה לאירוע. אבל בסוף המפגש המרתק, עוד לא נלקחו כולם. חשתי קצת כמו שהרגשתי בגן מאיר לפני שבועיים כשהלכתי לאמץ כלב חסר בית, ופגשתי את כל היצורים המתוקים, האבודים והאומללים האלה שמחפשים להם בעלים. (כן ולידיעתכם - אימצתי אחד נהדר, שקראתי לו פופר, ועכשיו אנו מסתגלים זה לזו.)

אני מחזקת את לבי: כבר לא אשתנה, אני כותבת ויהי מה. בעת המתנה לתחילת האירוע בתמונע, אני אומרת לידידי: "הכתיבה איננה למען הקורא. היא למעננו, הכותבים. אנו זקוקים לזה. ומי שיקרא- יקרא". יש לי הרבה נימוקים פסיכולוגיים לצורך הזה, אבל לא אפרט הפעם. כמו שאמר יורם קניוק בזמנו – "אני כותב כדי לדעת". ואני כותבת גם כדי לעשות סדר בעולמי.

ישנה למשל אישה יקרה אחת המשתתפת כבר שנים במפגשי "חומר נפש" של חוה רימון ושלי (אלה מפגשים לכתיבה אוטוביוגרפית, כידוע), אקרא לה פשוט א. א. היא מה שנקרא ילדת שואה. אמא שלה הייתה אישה אמיצה ורבת תושיה, והיא הצליחה להציל את שתי בנותיה הקטנות במסע מכשולים בלתי אפשרי עד למעבה אסיה, כך ששלושתן שרדו. א. הייתה בת 3 עד 6 במסע, ושנתיים אחרי זה הגיעה עם אמה ואחותה בעלייה ארצה, כשהיא, בהשפעת הטראומות המרובות, כמעט אילמת ואיננה יודעת מה שמה. עתה, כ-70 שנה לאחר מעשה, אחרי חיים טובים כמורה בישראל, א. כותבת את סיפור המסע – המעט שהיא זוכרת, ומה שסיפרו לה אמה ואחותה כשעוד היום בחיים, עם השלמות רבות מהמחקר שעשתה על המסלול והתקופה ולבסוף מדמיונה. לאחרונה ערכה את כל הכתוב בספר קטן וצנוע שניתן לבני משפחתה ולידידיה. אז תשאלו: למי זה חשוב? ודאי לא תשאלו, כי התשובה כבר ניתנה בלב הסיפור.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

ואחרי כל זה, כשאני חושבת בלילה על הבלוג שלנו ומה שאכתוב בו על שבוע הספר כשאקום – כותב לי ידיד קרוב גם הוא א. - על פוסט נפלא של דרור בורשטיין שהופיע אתמול, שעוסק באותו עניין בדיוק, אלא שהוא עושה זאת מהיבט של תלמיד חכם שנשען על עץ גבוה באמת – הרמב"ם. תחפשו דרור בורשטיין ותקראו את כל הפוסט המצוין והמחכים שלו שמביא קטעים מ"משנה תורה" בעניין הנבואה והכתיבה.

אני אצטט רק שורות אחדות:

"זוהי התשובה הגדולה לכל המיואשים שאומרים שאין טעם לכתוב אם אין קוראים (ובמשמע: קוראים רבים). הרמב"ם מלמדנו שיש לקחת בחשבון אפשרות שהכתיבה היא לכותב עצמו בלבד, "להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שיידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים". האם זה דבר מבוטל? לא! זהו מרכז החיים של אותו אדם, ומה אפשר להשיג יותר? אמנם אפשר שהכותב ישולח אל הציבור הרחב, אל העם או אל אנשי העיר או הממלכה, אל הכיכרות, אבל זה לא תנאי הכרחי להיות נבואתו נבואה. כמוּת השומעים אינה מעלה ואינה מורידה את חשיבות הדיבור".

תודה לכולם: לדרור בורשטיין, לא. על ספר המסע שלה, ולידידי א. על ההפנייה המוצלחת. ובעיקר – לעם ישראל הממשיך לקיים את שבוע הספר, ומה שיהיה יהיה.