מי כאן האחר?
פרופ. עמיה ליבליך | 3/4/2022 | הרשמו כמנויים
בבוקר אני צועדת על חוף הים. עכשיו, עם שעון הקיץ, עדיין חשוך בשעה שאני יורדת בשביל התלול אל החול, אבל אני נצמדת להרגלי ויורדת כדרכי. מישהו ממשכימי הקום פוגש אותי ושואל: תגידי, את לא מפחדת עכשיו, ככה לבד על החוף השומם? – לא. לא משום שאני אמיצה כל כך או טיפשה כל כך; אלא משום שאני פטליסטית. מה שיהיה יהיה.
ידידה שלי שלחה לי ציטוט הלקוח מיוליסס של ג'יימס ג'ויס במקור האנגלי. כאילו סתם, בלי סיבה. לא היה מספר עמוד בציטוט ואני מרשה לעצמי לתרגם אותו לעברית, וזה כך: "חיינו מתקיימים בימים. יום בא ויום הולך. אנחנו צועדים דרך עצמנו, במפגש עם עצמנו. פוגשים שודדים, רוחות רפאים, ענקים, זקנים, צעירים, בנות זוג, אלמנות, אחיות אהובות, אבל תמיד תמיד אנחנו פוגשים את עצמנו".
המילים "במפגש עם עצמנו" הטרידו את מנוחתי. במפגש הזה עם עצמי שבראי אינני רוח רפאים ולא שודדת. אבל אני מסתכלת בעצמי בראי, משתדלת לא לראות את הכתמים והקמטים, ושואלת את דמותי: האם עשית משהו טוב היום?
שפר מזלי ואני מורה בכל כך הרבה מובנים, אז לפחות אוכל להגיד כמעט כל יום שהקשבתי לתלמידה או לעמיתה צעירה ממני, לימדתי משהו בכיתה, תיקנתי עבודה. זוהי התחמקות מעשיית הטוב במובן של יציאה מאיזור הנוחות שלי. לא אפרט היכן אני תורמת או מתנדבת, ובכל זאת השאלה מול הראי בעינה עומדת.
בהמשך היום למדתי את הגותו של לוינס מפיו של הרב אפשטיין, מורה דגול באמת. הרב קורא מהספר "כוליות ואינסוף" ומפרש בקולו הנעים. לפגוש אדם אחר פנים אל פנים הוא הדבר הכי בנאלי וגם הכי מיסתורי ביקום כולו. האדם אף פעם לא לגמרי מבין את האחר. האחר – שלא כמו החפץ – הוא המיסתורין של חיינו, האינסוף, ולכן הוא מושך אותנו. ההתקרבות הצמודה לאדם אחר נעשית תמיד בעיניים עצומות, כי להיות קרוב מדי, לדעת הכל, הורס את ההכרות. ההתקרבות לאדם אחר היא התרחשות ליילית. לעולם איננה מושלמת, זוהי התקרבות אינסופית שאף פעם איננה מגיעה ליעדה. כאשר קיים שיח, אנו מתקרבים, אבל לעולם לא מגשרים לחלוטין את המרחק. והעיקר, הרעיון שלוינס יחיד ומיוחד בהצעתו: פני האדם, הפנים, זו הנוכחות האלוהית. ולכן האדם האחר, פניו של האחר, למרות המגבלה של המרחק הבלתי נמנע, הכרחיים כדי שאהיה אני עצמי. אם כך חזרנו לג'ויס – המפגש עם האחר, המפגש עם עצמי; אני קצת תמיד גם אחרת לעצמי כנראה.
תמונות הפליטים הצועדים מאוקראינה המותקפת מערבה, או מתקבצים באתרי המפונים בפולין וברומניה כבר אינן מככבות בטלויזיה; אלה כבר אינן חדשות. אבל האנשים האלה שחייהם נהרסו באחת, נמצאים שם, ובעוד המון מקומות בעולם. האם אני רואה אותם, פוגשת אותם, את פניהם?
אני קוראת את הרשימה שנית, ומחפשת בה את הקוהרנטיות של הרעיונות, וגם את האחר הזה – זה שמאיים, זה שמבקש את עזרתי, זה שהוא אני. המפגע ברחובות בני ברק? הילדים הצועדים בבגדי החורף שלהם בשלג על המסך? ואולי אלה אתם הקוראים הנמצאים אי שם ליד מסכי המחשבים שלכם.
