נהר החיים
פרופ. עמיה ליבליך | 6/1/2018 | הרשמו כמנויים
יש תרגיל שאני נותנת לתלמידי המתמחים בסיפורי חיים, וגם למשתתפים בקבוצות שונות שאני מנחה. בתרגיל אני מחלקת דף נייר לבן ועיפרון, מניחה את הדף לרוחבו, ואומרת את ההוראות הפשוטות: "כל אחד יכול לחשוב על החיים שלו או שלה כנהר. תחשבי על הנהר שלך. מהיכן הוא מתחיל לנבוע ולזרום? איזה מקומות הוא עובר? מתי הוא עולה או יורד, מתי הוא צר או רחב, פוגש בנהר אחר, מתאחד או מתפתל, זורם לתוך אגם, ואולי נבלע בקרקע? היכן הוא היום? את הנהר שלך תציירי על הדף מצד שמאל ועד צד ימין, כך. לא צריך לבצע כאן יצירה אמנותית, כל אחד יכול לצייר נהר פשוט שכזה."
אחרי שאנשים מציירים את הציור, מה שלוקח לרוב כרבע שעה, אני אומרת: "עכשיו אפשר להוסיף מילים אחדות על הציור שלכן, כותרות כמו שעושים בקריקטורה, למשל. תיראי אם המילים מוסיפות משהו לציור".
לבסוף אנו נפגשים בקבוצות קטנות, מגלים אחד לשני את הציור שלנו ומוסיפים עליו את ה'נרטיב'. התרגיל הזה פועל תמיד ליצירת הכרות בין אנשים ולהעלאת חומרים משמעותיים, וגם בארצות רחוקות, היכן שהכלים הורבליים המשותפים הם מועטים, השתמשתי בו בהצלחה.
בשבוע האחרון חשבתי על התרגיל הזה רבות ביני לבין עצמי. לא התכוונתי לצייר את כל חיי הארוכים על דף, אלא רק את החודש האחרון, וגם לזה בקושי יספיק. וזה התקציר שביסוד האסוציאציה: בערך באותו יום שבו הופיע הספר החדש שלי "קולות – עוני חדש בישראל" אחרי המון עיכובים, קיבלתי את ההודעה המטלטלת שבני הבכור יובל, מוסיקאי וסופר, נמצא בטיפול נמרץ לאחר שאיבד את הכרתו בחדר הכושר בו הוא מתאמן. מה כבר יכול לבשר צירוף המילים "מורדם ומונשם" לאמא? ואיפה זה פוגש את הזכרונות והחרדות שיש לכל אחת ואחד – ממש אין צורך לפרט.
כך התחיל חודש בערך, שכלל את חנוכה, חג האור, המתנות והשמחה, והעיקר – את התאוששותו ההדרגתית והשלמה של יובל. בימים שישבתי לידו ביחידת טיפול נמרץ (ואגב – כל הכבוד לאיכילוב ולרפואה הציבורית על הטיפול והיחס הנפלאים; גם שבחים צריך להגיד ולא רק ביקורת ותלונות!) היו שאמרו לי: "את עושה השקה לספר? מתאים לעשות," וכולי וכולי. במצב של בלבול – בימים ההם לא הודיתי בכך - הלכתי לקפה שפירא, מקום חביב בשכונת שפירא (מומלץ מאוד!!!) שיש לו קשר לספר הנחגג, וקבעתי לעשות 'מסיבת השקה' ב-4.1.2018 , תאריך שנראה לי רחוק מספיק כדי שנוכל לחגוג. יתרה מזאת, כתבתי בתכנית שגיבשתי בעצמי לגמרי כי בשתי אתנחתות מוסיקאליות בערב יובל ינגן, הוא ילווה בגיטרה את נכדתי גבריאל, המתמחה בשירה, ואת חברו יובל יבנה שאיתו יש לו רפרטואר נפלא.
אדם מציג לעצמו מטרה חיובית, תאריך יעד – ואליו הוא חותר בתפילה שיתגשם.
הייתה כידוע בדצמבר בצורת קשה, ובכלל לא חשבתי שיכולים להיות דווקא בערב ההשקה גשם וסערה... וכך הגענו שלשום לערב המתוכנן, עם יובל ששוב יכול לנגן, עם נכדתי שהכינה שני קטעים מתאימים, עם יובל יבנה שהגיע במיוחד מירושלים עם הגיטרה, וכמובן עם דוברים נכבדים מידידי על נושא הספר – יובל אלבשן ותמי יגורי. וכן: מתי בתי שתנחה, חברתי חוה רימון שתקרא קטעים מהספר, יין חם ומאפים שהזמנתי, ואפילו סוכן ששלח המו"ל למכור עותקים... הכל תוכנן כדבעי. דא עקא, קפה שפירא הוא למעשה חצר המקיפה קיוסק, שמשמש מטבח, וכל האירוע המתוכנן יתקיים תחת מעטה ניילון סביב עץ עתיק העומד במרכז המרחב. והחורף בדיוק בחר יום זה להגיע, כאשר שירותי החזאות מגבירים את הדמיון על הרוחות והגשמים הצפויים.
אין צורך להכביר במילים לתאר את המתח שמולו עמדתי. כולם שאלו – יש או אין לך השקה??? אנשים טובים הציעו שאבטל, שאדחה, שאחפש מקום אחר בסביבה, ועוד ועוד. הייתה אפילו אחת שהזמינה את כל האירוע לביתה ב...הרצליה. אלא שבדור הרשתות החברתיות הידיעה כל כך התפשטה, שממש לא ידעתי איך אוכל לשנות משהו. לבסוף אמרתי: אני אהיה שם, עם כובע ומעיל, ויין חם. אם הגשם לא יאפשר לקיים את האירוע, אחבק את מי שהגיע ואשלח אותה או אותו בחזרה הביתה. היה נפלא שילדיי גיבו לגמרי את ההחלטה.
וזה היה המפתח. "אני אהיה שם", כמו נקודה על נהר החיים הזורם, שממנו התחלתי קודם. קיימנו את האירוע, שהיה מוצלח ביותר, המון מקרובי ומידידי באו, ואפילו כמה מהמרואיינים, והייתה חגיגת ספר אמיתית ומשפחתית, והזדמנות למתן המון תודות, בפה מלא ובלב.
הגשם הגדול התחיל אחרי שעתיים. אילו התבקשתי לצייר את נהר החיים של החודש האחרון אפילו שמונה עמודים לא היו מספיקים.
