שפת הגוף של אבא – על מגע, העדר והעדר מגע
רועי סמנה | 8/5/2016 | הרשמו כמנויים
אחד הקטעים המרגשים בספרו של עמית פכלר*, "אבא בלי אבא", ספר שלא חסרות בו פסקאות נוגעות ללב, מתאר שיעור שהתקיים במחלקה לעיצוב בבצלאל.
"נושא השיעור היה 'אבא'לה'", מספר פכלר, "והתלמידים התבקשו להכין עבודה בנושא זה. אחד התלמידים העביר בין חבריו לכיתה קופסה שחורה שצדה האחד פתוח וצדה האחר עטוף בשרוול בד. כל תלמיד הוזמן בתורו להכניס את ידו לתוך השרוול עד סופו. זה אחר זה גיששו התלמידים בידם את הדרך אל תוך השרוול וזה אחר זה עלה חיוך על פניהם, עיניהם נעצמו בערגה והם נאנחו אנחה עמוקה, לאחר ששאפו אוויר למלוא ריאותיהם. כשהגיע תורו של התלמיד הבא להציג, סירבה תלמידה אחת להיפרד מן הקופסה והתעקשה להמשיך ולמשש דבר מה בתוך השרוול. מה גרם לה לעשות כן, מה הביא את התלמידים להנהן בהבנה כשהתחוור להם מה יש בקופסה?" שואל פכלר ומיד עונה: "בתוככי השרוול מיששו התלמידים זיפי זקן על פרצוף לא מגולח. אין לי מושג מה התקין התלמיד לעיצוב בתוך השרוול כדי להשיג אפקט זה, אבל בלי ספק הוא קלע לחוויה אוניברסלית. מדובר בכמיהה להרגיש, פיזית, את האב" (עמ' 55-56).
והנה סיפור משלי: לפני מספר שנים, זמן קצר לאחר פטירתו של אבי, השתתפתי בסדנא פסיכודינמית בת שלושה ימים בכנס השנתי של הפסיכולוגים הקליניים. הסדנא הייתה סוערת ומטלטלת והקדשתי בה חלק ניכר מהזמן שהוקצב לי לעיסוק ביחסיי עם אבי המת. רגע לפני הנסיעה הביתה ניגשתי להיפרד מהמנחה, איש כריזמטי וסמכותי, ולהכיר לו תודה על החוויה העמוקה שאיפשר לי במהלך הסדנא. התכוונתי להודות לו בלחיצת יד, באופן המנומס והמהודק בו הורגלתי לבטא חיבה כלפי גברים אחרים, ודאי כאלו שהם מבוגרים ובכירים ממני. להפתעתי לפת אותי המנחה בחיבוק אמיץ, חיבוק שאני נוצר בליבי עד היום יותר מכל המילים הרבות, החכמות והמרגשות שנאמרו באותה סדנא. היה זה הדהוד מריר-מתוק של החיבוק האבהי שלא אקבל יותר לעולם.
פכלר כותב: "לפני הכול ישנו המגע, אותו 'קצה-חוויה פרימיטיבי'..." (עמ' 56) ממנו צומחת החוויה הראשונית של 'היות-אני'. ואכן, אוגדן מציע כי עוד לפני העמדה הסכיזואידית-פרנואידית ולפני העמדה הדיכאונית ישנה העמדה האוטיסטית-מגעית, עמדה קדם-סימבולית המבוססת בעיקר על חוויות חושיות ובפרט כאלו שקשורות לתחושות על פני העור. מגע הוא האמצעי הביו-פסיכולוגי אתו אנו מתחילים להרגיש את גופנו ואת גופם של אחרים, הוא זה שמאתחל את תחושת הגופניות הסובייקטיבית שלנו. אנחנו יכולים ללמוד על חשיבותו של המגע, על הקריטיות שלו עבורנו, מדיווחיו של רנה שפיץ על אותם תינוקות נטושים בבתי-חולים שלא הצליחו לשרוד רק משום שזכו לפחות מגע אנושי מתינוקות שהתמזל מזלם להיות משובצים בקרבה לתחנת האחיות או ממחקרו של הארלו על גורי הקופים שהעדיפו אימהות-מגבת על פני אימהות-תיל ובכך ביטאו העדפה למגע רך על פני הזנה פיזית. עוד עדויות ניתן למצוא במחקרים המלמדים כי מגע יד על הכתף, למשל, יכול להאט את פעימות הלב ולהפחית את לחץ הדם.
ללא מגע פיזי לא יכול התינוק לפרוח, אומרת האנליטיקאית סוזי אורבך. סוג המגע שמקבל התינוק מבנה את התייחסותו לגופו ומשפיע על תחושת החיות ואף על תחושת ההשתכנות בגוף, בשפתו של ויניקוט. לדבריה, המגע שאנו מסוגלים לתת, המגע שאנו מגיבים אליו, העונג וההערכה לפיזיות של הזולת, הם חלק ממה שמפיח חיים בגוף. ללא אלו, אנו מוצאים את עצמנו בטריטוריה של הגוף כמשטח, כסימבול, כטקסט, ולא כחוויה חיה.
נראה שלכולם ברור שהמגע האימהי הוא חיוני, אפילו מקודש. אבל מה לגבי המגע האבהי? כשפניתי להיעזר במנוע החיפוש של גוגל לצורך הכתיבה של דברים אלו, התגלה לי כמה מעט נכתב, לפחות מזווית פסיכולוגית (ואני חושד שלא רק), על סוג מגע זה. למעשה, כאשר ביקשתי מידע מגוגל על "paternal touch" נהג בי מנוע החיפוש כמו בילד מבולבל, הניח יד על כתפי והציע לי שאולי התכוונתי בעצם ל"maternal touch". לא לא, בהחלט הייתי בטוח שאני מעוניין לקרוא על מה שנכתב על המגע האבהי, אך כאמור לא הרבה עלה בחכתי. אז החלטתי לשנות כיוון ולחפש חומרים על גוף האב, father's body. חיפוש זה כבר היה פורה יותר והביא למגוון תוצאות שאת רובן ניתן לחלק בגסות לשתי קטגוריות: כאלו הקשורות בגילוי-עריות וכאלו הקשורות בגופתו של אב מת. גוף האב, אם כן, נתפס בתודעה הקולקטיבית ככזה שניתן לחוות אותו בעיקר במצבי אובדן או, להבדיל, במצבי פגיעה מינית.
"גופניותו של האב וגוף התינוק הם שדה רחב ומעניין של העברות חושיות ונפשיות הדדיות לא מודעות של קשר וכמיהות ראשוניות" כותבת קרין בן-ארי סמירה בספרה "האב הסמוי מעין" וממשיכה: "כאן נרקמת גם הארוטיקה הראשונית של מגע האב המגוון בגוף התינוק" (עמ' 274). אני קורא את דבריה ונזכר כיצד הגיבו מאזיניו של בולאס כששמעו על האפשרות של ארוטיקת אם-תינוק. בהקדמה למהדורה העברית לספרו "היסטריה" הוא מציין כי בסמינרים בהם הציג את רעיונותיו "היה זה נפוץ באופן מעורר פליאה שכמה משתתפים יטענו כי הקשר הארוטי בין האם לתינוקה שאותו אני מתאר היה לא פחות מהתעללות בילדים" (עמ' 8). האם ניתן לסבול בכלל את המחשבה של ארוטיקה אבהית? ואולי זו הסיבה שאנחנו בורחים כמו מאש מהעיסוק המבהיל במגעו. ממילא ההתייחסות לגופו של האב בספרות האנליטית מתרכזת בעיקר באזור החלציים שלו. הפאלוס, שמשמעותו המקורית ביוונית היא "בהיר" או "נוצץ", עיוור את עיניהם של מרבית התאורטיקנים ליתר חלקי גופו, הקונקרטיים כמו גם הסימבוליים. "בעיניי" כותבת בן-ארי סמירה, "הדגש על הפין ומשמעויותיו הסמליות אולי מתאים לדרמה האדיפלית... אלא שהוא מחמיץ את הפנטזיות והיחס אל נוכחות האב וייצוגו בנפש גם לפני ומחוץ להתעוררות התשוקות והחרדות האדיפליות..." (עמ' 105). אני מסכים בכל ליבי עם דבריה. איפה הגב החזק שסוחב-סוחף לסיבוב של "שק קמח"? היכן הברכיים החסונות שאפשר לשבת עליהם בנוחות בזמן הצפייה המשפחתית בטלוויזיה? מה לגבי החזה השרירי שאפשר להניח עליו ראש שקט, בוטח? הכתפיים הרחבות שניתן להיעזר בהן כדי לראות את במת הבידור הגבוהה ביום העצמאות? והידיים- שנושאות, מלטפות, מעסות, מה איתן?
נכון, שפת הגוף שלנו, הגברים, היא לעיתים קרובות מגומגמת. הרבה פעמים שפת הרוך היא שפה זרה לנו. שפת אם, לא שפת אב. המגע שלנו מחוספס. שורט, לפעמים מדגדג. שונה מזה של אימא. זהו מגע שכולל לעיתים קרובות אינטראקציות כמו היאבקות או הקפצה באוויר, מגע שיוצר מתח ואתגר ומעורר תחושות מרטיטות של פגיעות וחרדה קלה אבל גם חוויה של עמידות ושליטה, כשהפעוט מגלה את כוחו שלו במשחק עם אבא. כגברים סטרייטים אנחנו מחפשים אפיקים לגיטימיים להשבעת הצורך במגע הגברי: צ'פחות, טפיחות על השכם, לחיצות יד בדרגות חמימות משתנות או, לכל היותר, חיבוקים זהירים, עם מרחק בטוח בין המפשעות. אלו מאתנו עם רעב עמוק במיוחד פונים לחפש התגוששויות, ספורטיביות יותר או פחות, עם זכרים אחרים.
אז כן, אולי לא כולנו ממש שולטים בשפת הרוך, אך האם זוהי סיבה מספקת עבור החברה לתחום את מרחב הביטוי שלנו לאזור של שפה שסועה, לקבע אותנו בתודעה כמי ששוטפים רק בשפת התשוקה השתוקה או בשפת האילמים של האלימות?
ואולי צריך פשוט להודות שאין לנו את מה שנדרש? אין לנו רחם, אין לנו חזה רך להתרפק עליו. אולי אנחנו לא בנויים לזה? הרי פרויד אמר ש"אנטומיה היא גורל". אבל נראה שהדברים הם לא עד כדי כך פשוטים. בסדרת מחקרים שערכו רות פלדמן ועמיתיה והתפרסמו ב-2010 נמצא שרמות האוקסיטוצין והפרולקטין, הורמונים שנחשבו בעבר "אימהיים", עולים אצל אבות טריים באופן ניכר כשהם יוצרים קשר פיזי עם התינוק. אוקסיטוצין הוא הורמון המעורב בקשת של התנהגויות חברתיות כמו היכולת לזהות את מצבו הנפשי של האחר והיכולת לתמוך בו, והפרולקטין הוא הורמון המגביר את ההתקשרות של המבוגר לתינוק. כלומר, אם יש לאבות מספיק הזדמנויות למגע עם תינוקם עולה נטייתם הביולוגית לחוש תחושות של התאהבות בתינוק, לחוש דאגה ואחריות כלפיו ולקיים איתו קשר הדוק. אם כן, נדמה שהממצאים מלמדים כי הבסיס הביולוגי-גופני שבהתנהגות האבהית אינו בהכרח מוגבל בשל היותנו זכרים ופלדמן ועמיתיה מצביעים על הצורך לספק הזדמנויות לטיפול אבהי כדי לגרות בסיס זה. אבל קיימים לא מעט מחסומים להזדמנויות אלו: גברים רבים דיכאו או הדחיקו לאורך התפתחותם את החלקים הרכים, המשחקיים והרגישים שלהם בשל הסטראוטיפיים התרבותיים המעודדים בינאריות מגדרית. הגישה לדבק המגע המחבר בין אב לבן נמנעה מהם.
הבן הוא בשר מבשרו של האב, אך למעשה הוא תוצר של טיפה קטנטנה ממנו, אומרת רות שטיין. אי-הנראות של הקשר הגופני בין האב לילד הופך את הקשר הזה שלהם למסתורי ובלתי-נתפס. בעוד שמימיו הראשונים מחובר התינוק לגוף אמו ולומד להכיר אותו באופן קרוב ואינטימי, גופו של אביו נותר, לרוב, מסתורי ובלתי נגיש בשלב הינקות. גוף האב אומנם עשוי להחזיק באופן פוטנציאלי את אותה מידת משמעות פיזיולוגית ופסיכולוגית כמו זה של האם, אך מכיוון שהוא אינו ידוע לרוב עבור התינוק הוא הופך, מבחינה סימבולית, לאספקט בלתי-ידוע של החיים, המחכה ומצפה להתגלות.
דיוויד מורגן, אנליטיקאי יונגיאני, מאמין כי הצורך בחיבור לגופו של האב הוא עמוק ובסיסי ביותר ואינו התנהגות נלמדת אלא פרה-דיספוזיציה המתקיימת מראש במבנהו הביולוגי של הבן, כחלק מהאינסטינקטים הראשוניים שלו. לדבריו, בגוף האב מוטמע מרכז של אנרגיה אבהית יצירתית ויצרנית ועל הבן לחוות קשר קרוב עם גופו של אביו על מנת שיהיה מסוגל לגלות את אותה אנרגיה בגופו שלו ולבטא אותה בהמשך על-ידי יצירה משלו. גופו של הבן, במילים אחרות, הופך חי באופן יצירתי באמצעות תחושת מגעו של גוף האב ואם לא יתאפשר חיבור מוצלח לגופו של זה, יוותר הבן לאורך חייו במצב פסיבי של תסכול.
האם יתכן שרק אחרי לכתו של האב אנו, הגברים, יכולים להודות בכיסוף לגופו, בערגה למגעו? כשנשאל עוז, אחד המשתתפים במחקרו של פכלר, מה היה רוצה שיקרה בפגישה עם אביו המת, לו התרחשה פתאום היום, הוא עונה בהתרגשות: "הייתי רוצה באמת להרגיש אותו... לפגוש ת'חיוך שלו, ת'עיניים שלו, לשמוע ת'קול שלו... להרגיש ת'חיבוק שלו, ת'ידיים שלו" (עמ' 56). ויהודה עמיחי** כותב בשירו "אבי": זֶכֶר אָבִי עָטוּף בִנְיָר לָבָן / כִפרוּסוֹת ליוֹם עֲבוֹדָה/ כְקוֹסֵם הַמוֹצִיא מִכוֹבָעוֹ אַרְנָבוֹת וּמִגְדָלִים / הוֹצִיא מתוֹך גוּפוֹ הַקָטָן – אַהֲבָה/ נַהֲרוֹת יָדָיו / נִשְפְכוּ לְתוֹך מַעֲשָיו הַטוֹבִים.
כמה קסם ופליאה יש בגוף האב, בפשטותו היומיומית, וכמה חבל שרק עם מותו רבים מאתנו יכולים לבקש את החיבוק שלו, זה שהיה אולי מחוץ לתחום, אם לא ממש בילדות אז לפחות החל מגיל ההתבגרות המוקדם, כשמגע של חיבה עם גבר אחר נתפס בעינינו כ"נשי" או "הומואי" או סתם מביך ואולי לא התאפשר פשוט כי אבא לא מצא את המילים של שפת הגוף שלו.
תודה לעמית פכלר שהעשיר עם ספרו את השפה העצובה של הכמיהה לאב הנעדר ותרם, יש לקוות, לאוצר המילים של אבות ובנים שעוד נותרה להם האפשרות לגעת זה בזה.
********
כתבה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" על הרצאתי על הפחד מהחמצה (FOMO) ניתן לקרוא כאן: http://www.yediot.co.il...8922,00.html
נותרו כרטיסים להרצאות בתאריכים אלו:
7.6.16 - כפרה, באר-שבע - http://il.funzing.com/funz/4825
22.6.16 - נוהו, תל-אביב - http://il.funzing.com/funz/4566
********
* הרשימה מבוססת על דברים שנישאו במסגרת ערב ההשקה לספרו של עמית פכלר ב-3.5.2016
** מתוך: שירי יהודה עמיחי, כרך א'. ירושלים ותל-אביב: שוקן, 2002
לקריאה נוספת-
אוגדן, ת., הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל-אביב: עם עובד, 2001
בולאס, כ., היסטריה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2009
בן-ארי סמירה, ק., האב הסמוי מעין. תל-אביב: רסלינג, 2015
פכלר, ע., אבא בלי אבא. חיפה: פרדס והוצאת הספרים של אונ' חיפה, 2016
Feldman, R., Gordon, I., Schneiderman, I., Weisman, O., Zagoory-Sharon O., Natural variations in maternal and paternal care are associated with systematic changes in oxytocin following parent-infant contact. Psychoneuroendocrinology, 35, 1133-1141, 2010
Formaini, H., Some Ideas about the Father’s Body. In: Landmarks, ANZSJA, Sydney, 2001
Morgan, D., The Father's Shadow/Father's Body. Journal of Religion and Health, 34, 219-232,1995
Orbach, S., The John Bowlby memorial lecture: The body in clinical practice. Part II: Touch. British Journal of Psychotherapy, 20, 17-26, 2003
Stein, R., Fundamentalism, Father and Son, and Vertical Desire. The Psychoanalytic Review, 93, 201-230, 2006
