ירמיהו ברכבת הקלה
פרופ. עמיה ליבליך | 8/4/2016 | הרשמו כמנויים
הספר "טיט" מאת דרור בורשטיין הוא ספר מרגש, מרתק, ומקורי, שילוב מיוחד של הקומי והטראגי, ההיסטורי והעכשווי, ממש לא יאומן.
גיבורי הספר הם ירמיהו הנביא ומלכי יהודה בתקופתו, על שלל דמויות משפחתיות ואחרות הנילוות אליהם, ומלכי המדינות באיזור ושריהם בשמותיהם המוזרים - תערובת אנושית ועלילתית מרתקת בה משחק בורשטיין כבכדורי הלהטוטן. גיבורי הסיפור פועלים וגרים בירושלים או בענתות הסמוכה לה, וחיים כמובן אז, בתקופה הקודמת לחורבן בית ראשון ולגלות בבל. אבל ביניהם גם מבקר ספרותי מאוד עכשווי, למשל, וכלבי בית ידידותיים, ותחרויות חומוס באיצטדיון טדי, ושקדי מרק, ונתונים רבים מאוד שזמנם הוא ימינו אנו. וכך, הרכבת הקלה, שלה תפקיד גדול בניוד הגיבורים ממקום למקום בארץ ומחוצה לה, או רכבי שטח, ג'יפים, מכוניות פאר ואופנועים, כמו כלי נשק מודרניים, תותחים ופצצות, מופיעים לפי צורכי העלילה כיד דימיונו של המחבר בעירבוב עם האירועים והדמויות ההיסטוריים. ציטוטים מדוייקים מספר ירמיהו משולבים בצורה חלקה בעלילת הסיפור, ומתגלים בהקשר זה כמובנים, תואמים ובהירים לגמרי. מפת ירושלים של זמננו על מוסדותיה ורחובותיה, משולבת לחלוטין עם ירושלים של תקופת הסיפור. אכן, בעודו שומר על קביעות המרחב, בורשטיין ערבב את הזמנים כמו במערבל בטון ענקי, כאילו קיפל את ההיסטוריה, והתוצאה היא קומית, גרוטסקית ועם זאת מקרבת את העלילה הקשה לימינו.
[קחו למשל קטע על שילוח נבואת הזעם של ירמיהו אל המלך באמצעות דיבור דרך האינטרקום של בניין הולילנד הידוע לשימצה בירושלים, אשר ברומן הזה הפך, כיאות, לארמון המלך].
בראשית הקריאה ממש התגלגלתי מצחוק. הנה הר הצופים ובנייני האוניברסיטה, והנה גשר המיתרים ורחובות בהם גרתי, כאילו נסחפו במערבולת אל זמנו של ירמיהו. אבל כשמתרגלים לסיפור, מתרגלים גם לרעיון האל-זמניות שלו, ונותרת הערצה ליצירתיות המחבר. ראו למשל את הפרק המתאר את יציאת העם מממלכת יהודה לגלות בבל, אותה יציאה מרצון בעידוד הנביא והאל, כאשר מסילת הרכבת הקלה חוברה מתחנת פסגת זאב מרכז, צפונה דרך ממלכת ישראל עד בבל, כדי לאפשר את תהליך ההגלייה. בין הגולים מרבית המשוררים והסופרים, שזומנו להגלייה על פי רשימות מסודרות שהתקבלו מאגודת הסופרים. יחד איתם הוגלו ברכבת עמיתי המכון לדמוקרטיה והמכון הפסיכואנליטי ומכון שפינוזה ומכון קונפוציוס ומכון גלגמש ומכון ון ליר ועוד המוני רופאים ופרופסורים ועוד... לצחוק או לבכות? אפשר שניהם יחד?
מצד אחד, כל סיפור הגלייה הוא מפחיד ומאיים על קיומי הבטוח בביתי. מצד שני, אני חושבת על הרכבות בתקופת השואה, על הטיהורים של סטאלין, על הסלקציות של הנאצים, או על מסע הרכבת של פרויד הקשיש ומשפחתו כשברחו מוינה ללונדון. מיד הדמעות... ובתוך כל אלה גורלו הטראגי של הנביא, היחידי שחזה את החורבן ולא הקשיבו לו. במקום זה עינו אותו על 'המהפכת' והטביעוהו בבור של טיט.
אי אפשר שלא להיסחף להשוואות בין הקנוניות, השחיתות והאדישות של משפחת המלוכה ביהודה לבין המפה הפוליטית של ימינו [כאשר נשיא, ראש ממשלה וראש עירית ירושלים, כולם לשעבר כמובן, יושבים בבית הסוהר], בין המזרח התיכון של ימינו והסכנות העומדות בפני מדינת ישראל של המאה ה-21, בין בבל ואשור לבין דע"ש. גם אי אפשר שלא לחוש את הזדהותו של המחבר המסתתר מאחורי כל העלילה התנ"כית הזו עם האיש ירמיהו הנרדף על נבואתו.
אולי זוהי לא רשימה כל כך קוהרנטית, כי באמת אי אפשר לכתוב הגיונית על הספר הזה. כבר עברו כ-60 שנה מאז נעורי, כשלמדתי את ספר ירמיהו בשעורי תנ"ך בתיכון הדתי הידוע "צייטלין". מאז, מעולם לא עיינתי בו, ופרט לקטעים שנכנסו לתפילות או חדרו ללשון העברית כביטויים ספרותיים רווחים לא עסקתי בו או בכתבים שיוחסו לו. מה הייתי יכולה לומר עליו לפני שבועיים? שהיה נביא זעם, איש עצוב ונרדף, שסופו היה רע. הייתי זוכרת שהוא קשור בגלות בבל איכשהו. ידעתי להסביר לילדיי מהו צום גדליה. [ןמי שאינו יודע שיחפש בגוגל!] הבוקר פתחתי את התנ"ך והתחלתי לקרוא בירמיהו. התחלתי, אמרתי. אני חייבת ללמוד את הטקסט הזה. האם גם אמשיך?
זהו וידוי כלל לא נעים בשבילי. איש אינו רשאי להתגאות בבורות. פרופסור אביגדור שנאן, שהוא בקי בנושא, אומר כי הספר נבנה על סמך פרשנים ומדרשים, ויש בבסיסו מחקר וידע עצום של המחבר הצעיר. ודאי צדק. אך הבקיאות היא רק חלק אחד מהפנטזיה ההיסטורית המדהימה שבנה בורשטיין. כך או כך, אני מלאת פליאה על המוח האנושי שממציא לנו כאלה פטנטים וממליצה בחום על הספר.
