"גובהת עמוק" - קריאה בספר 'פתוח כדי סדק' מאת דניאלה ברפמן ('פרדס', 69 עמ')
גיא פרל | 24/11/2015 | הרשמו כמנויים
הרשימה ראתה אור ב 'עיתון 77' גליון 385, או'-נוב' 2015
"בהרף־עין מסתיים ומתחיל / תו אחד של דממה / שבורא את הדברים מן האין־צליל / אל הרעש הגדול." במוטו זה, שהוא מיתוס בריאה מובהק, נפתח ספר שיריה הראשון של דניאלה ברפמן. ארבע השורות מופרדות מן השיר הראשון בדף ריק, והן מובחנות מן הספר אף בעיצובן הגרפי. השיר הראשון בספר מהווה המשך ישיר של אותו מיתוס בריאה – "נִסְתַּם מַעְיַן הַשְּׁתִיקָה / הַמְּפַכֶּה בְּדִידוּתוֹ / מִשַּׁחַר עִדָּנִים / אֶבֶן נָגֹלָּה / עַל פִּי קֶבֶר לִבּוֹ / חַרְבוֹתָיו / יַרְטִיטוּ פְּרָחִים / בְּצִרְחוֹת שִׁכָּרוֹן" (ללא כותרת, עמ' 7). המוטו והשיר גם יחד מתארים את אותו דפוס ארכיטיפי, המופיע ברוב סיפורי הבריאה הקיימים במיתולוגיות השונות – איזון סטטי מופר והדבר מאפשר את תחילתה של תנועת החיים. מכאן ולאורך הספר כולו, כך חשתי, מבקשת ברפמן ללכוד בשירתה את ביטוייו התודעתיים של מיתוס הבריאה המתואר. הן במוטו והן בשיר הפותח מבוסס האיזון הסטטי על צמצום, עצירה ודחיסה, ואילו הפרתו מתוארת כהתרחבות או התפרצות החומר שהיה צבור בו. השיר השלישי בספר – 'עטיתי עלַי שיש' (עמ' 8) עוסק באותם הנושאים ממש, אולם הוא מתאר את הדברים מן הכיוון ההפוך ובליבו תנועת הצמצום – "עָטִיתִי עָלַי שָׁיִשׁ / נָאֶה מְלֻטָּשׁ / כָּל הַנּוֹגֵעַ / יָכֹל לְהַחְלִיק / בְּלֹא לְהִפָּצַע / מֵרֹאשׁ עַד כַּף־רֶגֶל / אֶתְהַלֵּךְ / אֶתְנָאֶה / בִּבְשָׂרִי הֶחָדָשׁ, / גַרְגֵּר־אָבָק קוֹסְמִי / דָּחוּס וְעָצוּב / שֶׁכְּמוֹתִי". לפנינו תהליך הפוך לתהליך הבריאה שתוארה במוטו ובשיר שאחריו – התנועה היא מן הרחב אל הדחוס, ומן האישי והחי אל הפוטנציאל הקוסמי בטרם התפשטותו ומימושו. שירתה של ברפמן חוזרת שוב ושוב אל תנועת הפעימה הזו ואל המתח המתקיים בה בין שתי המגמות. מעניין להבחין בשימוש שהיא עושה באוקסימורונים על מנת לתאר את הדיאלקטיקה המתמדת – ' מַעְיַן השתיקה', 'גובהת עמוק' וקיימות דוגמאות רבות נוספות אל חלקן אתייחס בהמשך. באמצעות האוקסימורונים חושפת ברפמן את בו זמניותן של התנועות ההפוכות. לדוגמא נוספת לדבר ניתן לראות בשיר 'מתפוצץ בתוך עצמו' (עמ' 18) בו משמשים אוקסימורונים דומים לתאור מערכת יחסים עם דמות נשית שזהותה אינה נמסרת, מערכת המבוססת על התרחקות והתקרבות בו זמנית – "הִשָּׁמְטוּת / הִיא נֶאֱחֶזֶת בִּי [...] הֵאָחֲזוּת / הִיא שׁוֹאֶפֶת אֵלַי / וַאֲנִי אוֹתָהּ [...] תָּמִיד צְמֵאוֹת־רוֹווֹת זוֹ מִזּוֹ / כְּמֵהוֹת וּמוֹאֲסוֹת / שְׂפָתַיִם רוֹעֲדוֹת - // וְרוֹאִים, / זֶה מִתְפּוֹצֵץ בְּתוֹךְ עַצְמוֹ". גם השיר 'אקליפטוס' (עמ' 46) מתאר פעימה מתמשכת של ירידה והעמקה אין סופית, שהיא בו זמנית התרוממות אל האין סוף, עד להתרחבות התודעתית. כך מסתיים השיר – "אַךְ / כְּכָל שֶׁתִּפְרַח / תִּשְׂתַּגְשֵׂג כְּנַף־תְּשׁוּקָה / וְיִכְבַּד מַשָּׂאָהּ עַל לִבִּי עַד מְאוֹד / יִתְאָרְכוּ יַעֲמִיקוּ / שְׁבִילֵי שָׁרָשַׁי / וְתִתְגַּל לִי / תְּכֵלֶת אֲשֶׁר בַּתְּהוֹם / וְאֵדַע כִּי / כָּאן / בַּתְּנוּעָה הַנִּצְחִית / בִּסְבַךְ עֲנָפִים אֲגַשֵּׁשׁ לַשָּׁמַיִם / בְּשֹׁרֶשׁ אָסוּר - / אֶל מֵי בְּרֵאשִׁית".
כמו בשיר 'מתפוצץ בתוך עצמו', יש ותנועת הצמצום וההתרחבות מתקיימת כתנועה של קרבה ומרחק או ריחוק ומיזוג, בין המשוררת לבין הזולת. לדוגמא, בשיר 'ברית' (עמ' 37) העוסק במפגש עם גבר, מופיעות השורות – "וְעַל מִפְתָּן הַדֶּלֶת / בָּאִים בִּבְרִית אַחַת / הַכָּאן וְשָׁם". בשירים רבים אחרים, תנועת הפעימה מתארת את היחס בינה לבין העולם. דווקא מודעותה הצלולה ליסוד המצומצם והמוגבל שבקיומה, מאפשרת את כניסת רחבותו של העולם אל תוכה, והדבר מוביל להעמקה תודעתית. מעניין להשוות בין שני שירים נפלאים שבליבם מפגש שכזה בין הפנים לחוץ. הראשון הנו 'העציץ' (עמ' 13) – "אוֹר חַמָּה / מְרַצֵּד צִפּוֹרָיו / וְיַעַר עוֹלֶה / וְהֵד שָׁרָשָׁיו / עַד לְכָאן / מַגִּיעַ הַהֵד / וְנִשְׁבָּר / אֶל זְגוּגִית הַחַלּוֹן / מִתְדַּפְּקִים / רְסִיסָיו / נוֹעֲצִים בְּדָמִי / אֶת רֹךְ אִוְשוֹתָיו; // וְאֵדַע שֹׁרֶשׁ בְּדִידוּתִי". שיר זה מסתיים בפעימת צמצום והפרדה מעל העולם. לעומתו, השיר ''תֹם' (עמ' 11) עוסק לתפיסתי בתהליך זהה, המסתיים בפעימת ההתרחבות המשלימה - "אֵיזוֹ מַשְׁמָעוּת כְּבָר יְכוֹלָה לִהְיוֹת / לַשְּׁנִיָּה הַזּוֹ / שֶׁבָּהּ חוֹלֶפֶת לְטָאָה / בְּמִשְׁבֶּצֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלִּי / מַבָּטָהּ נִלְכַּד בְּמַבָּטִי / וּלְרֶגַע / אָנוּ גּוּף אֶחָד / תְּשׁוּקָה אַחַת / לִהְיוֹת // אַחַר־כָּךְ זָע עָנָף מֵעַל רֹאשִׁי / צִלּוֹ מְמַסֵּךְ בֵּינֵינוּ / וְאָנוּ זוֹרְמוֹת לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים שֶׁל תַּבְנִיתֵנוּ // אֵיזוֹ מַשְׁמָעוּת / לְבַד מִתֹּם הַהֱיוֹת / הַזָּעִיר הַשָּׁלֵם / בְּחָצֵר נִשְׁכַּחַת". בנקודת המוצא לשיר, ברפמן מוגבלת למשבצת שמש התוחמת אותה, אלא שאז היא מאפשרת למבטה של לטאה לבוא אל תוכה, ולחוות התרחבות תודעתית משותפת, המובילה לנגיעה בגרעין הוויה משותף החורג הרחק מעבר לאותה משבצת שמש ב'חצר הנשכחת'.
המתח שבין תנועת הצמצום לתנועת ההתרחבות אינו מוכרע, ושירים שונים בספר עוסקים בהתפתחויות אפשריות שלו. חלק מן השירים מסתיימים באופן מובהק בכיווץ לדוגמא – "יוֹתֵר מֵאֵי־פַּעַם הָיִיתִי קְרוֹבָה / יוֹתֵר מֵאֵי־פַּעַם / נוֹתַרְתִּי / גֶּדֶּם חֲלָלִי מְנֻתָּק", או השיר 'הוגף הפועם' (עמ' 27) בסיומו מופיע תיאור מפורש של עצירת תנועת הפעימה – "וְהוּגַף הַפּוֹעֵם בִּי / בְּכֹחַ / הוּגַף / אָז / כְּקֶבֶר נֶאֶטְמָה / קְרִיאָתוֹ / אַף יָמַי / נֶאֶלְמוּ". שירים אחרים נותרים עומדים במצב הבינים - "לֹא אֶתֵּן לְזֶה לִקְרוֹת / שֶׁיִּשָּׁאֵר / כִּמְעַט / אַשְׁאִיר אֶת זֶה עָטוּף / בִּנְשִׁימָה שֶׁל בֵּין לְבֵין / זֶה יַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת. / אַשְׁאִיר אוֹתוֹ חָשׁוּךְ // זֶה יַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת // רוֹטֵט לְהֵחָשֵׂף" (ללא כותרת, עמ' 29). אך דומה כי תודעת ההתרחבות המתמדת מעוגנת בהכרתה של ברפמן, חרף הצמצום הרב שחוותה וחווה – "וְהָרֹק הַדָּבִיק שֶׁבְּפֶה / קוֹרֵם פֶּצַע אֶל פֶּצַע / לִקְרַאת נְסִיקָה" ('נרקמת לתוך', עמ' 36). לשיאה מגיעה תודעת ההתרחבות הנמשכת של ברפמן בשיריה העוסקים בצפוי להתרחש אחרי מותה. המוות, שהופיע כבר בשיר השלישי בספר כביטוי עז של כיווץ ועצירת תנועה, נתפס כחלק מפעימה מתמשכת ולכן מוביל הלאה. בשיר 'גובהת עמוק' (עמ' 55) למשל, מופיעים שוב מוטיבים עליהם עמדתי ברשימה זו, ביניהם אוקסימורונים של עליה ירידה, התמזגות תודעתית עם חיה:
בַּאֲרוֹן קְבוּרָתִי
חַלּוֹנוֹת קְרוּעִים לָרוּחַ
וְאוֹר בָּם
וּבְאוֹרָם אֲנִי גּוֹבַהַת עָמֹק
שְׁנֵי עוֹרְבִים מְדָּדִים מֵעָלַי וְקוֹרְאִים
וַאֲנִי שְׂמֵחָה בָּהֶם.
הֵם אוֹרְחַי הַקְּרוּאִים
אָנוּ מְפַטְפְּטִים בִּדְמָמָה.
בַּאֲרוֹן קְבוּרָתִי
עֲשָׂבִים חֲכָמִים
בִּמְחִלּוֹת קְדוּמוֹת
מְלַמְּדִים אוֹתִי לָשִׁיר
סְלִיחוֹת.
בַּגּוּף אֲנִי זוֹכֶרֶת
חֲשֵׁכוֹת נָפְלוּ עָמֹק
נָפְלוּ־נָגְעוּ רָחוֹק
