ככה זה ברווז
אסתר פלד | 30/10/2015 | הרשמו כמנויים
כמה זמן לא כתבתי...
הייתי עסוקה. עסוקה במלחמות. עודני עסוקה במלחמות אלא שלבסוף הבנתי שעלי לכתוב על המלחמות שבהן אני עסוקה, כי כל מי שלא כותב ולא קורא במדינת ישראל לא כותב ולא קורא כי הוא עסוק במלחמות.
לפני שבוע וחצי: עם בתי ההרה ונכדי בן הארבע וחצי, חזרנו מהגן. "מתחשק לכם גלידה?", שואלת ההרה, והילד הקטן משיב שכן, ודאי שכן. אני מיהרתי הביתה לעוד מלחמת קיום אבל לא רציתי לעזוב אותם. ישבנו איפוא בקובית זכוכית חדשה בדרך חברון במרחק של קילומטר מארמון הנציב ואכלנו גלידה, אתגר בפני עצמו לילד קטן ולסבתא שלו [לתפוס את זה לפני שזה נושר, נופל, זולג על החולצה, המכנסיים, הנעליים]. בתי אומרת לי, "את נראית מוטרדת". היא העירה אותי מהרהורים עמוקים אין חקר; בדיוק עסקתי בשאלה מאין נברח אם ייכנס מחבל שלוף סכין. בדיוק חשבתי אם אני מסוגלת לבקע בכתפי את הזכוכית בעודי אוחזת בידו של ילד קטן. אז זה בעניין הגלידה.
לפני שלושה ימים: עם בתי ההרה מאד במסעדה בשעת צהרים, בעמק רפאים. היינו בבדיקה הרה מאד ואחר כך חשקה נפשה של ההרה מאד בארוחה וכך מצאנו עצמנו בסושי רחביה סניף עמק רפאים. היא הזמינה אווז בירקות. לפני שהאוכל הוגש חשקה נפשי העייפה, המעשנת הכרונית, בסיגריה. הלכתי לקנות. נכנסתי לפיצוציה בעמק רפאים. 32 שקלים עבור חפיסה. "32 אצלכם?" אני שואלת. "כן, למה לא", אומר לי המוכר. "כי 31 בדרך כלל", אני אומרת. "בסופר בצד השני יש ב 31", הוא אומר. "כן", אני אומרת, "אבל למה החמדנות". "אני ישר איתך", הוא אומר לי, "בסופר, בצד השני של הכביש, 31". "אתה ישר איתי", אני אומרת לו, "אבל חמדן איתי לא פחות". "את לא חייבת לקנות", הוא עונה לי. מה שנכון נכון. אני חוזרת חבוטה מהפיצוציה, בעיקר מזה שהוא אמר "אני ישר איתך". ההרה סועדת את ליבה ואז אומרת לי "תראי את זה. זה לא צריך להיות כאן, נכון?". "זה" היה גוש שומן ענק ומטונף שישב בתוך הצלחת שלה. חיפשתי מלצר. לא היה מלצר; שלושתם היו בתוך המסעדה, נשענים על הבאר, מדברים. אנחנו היינו בחוץ. לקחתי את הצלחת עם הדבר הענק ונכנסתי פנימה. אמרתי "אני מבקשת להחליף את המנה הזאת במנה חדשה" והראיתי למלצר את הדבר הענק שבצלחת. הוא לקח את הצלחת בשתיקה. וכי מה יש לומר. חזרתי למקומי ובעוד ההרה ואני אוכלות מצלחתי הגיעה המארחת. "אתן תקבלו מנה חדשה", היא אומרת בצדקנות, "אבל ככה זה ברווז". "ככה זה ברווז", אני מהדהדת בצר לי. "כן, ברווז זה בשר שמן". אז אני, אני לא חושבת שככה זה ברווז. לכן אני מסבירה לה, מתארת את הגוש המבחיל שהיה בצלחת. כן, היא ראתה. ככה זה ברווז. מה שהדהים אותי זה שהיא ראתה לנכון להסביר. ככה זה ברווז.
לפני יומיים: ניסיון לתאם פגישה עם רופאת המשפחה של אבא שלי, הזקן, בעיר רחוקה. טלפון למרפאה. משיבון: אם אתה רוצה את המשרד הקש 1, לאחיות הקש 2, וכו', כל המעגל הזה. אלא שהפעם, ולא רק הפעם, המעגל הזה היה ממולכד, כלומר כל הקשה הגיעה בלופ לתפריט הראשי וכך יכולתי לשוב אינספור פעמים על הקשותי ולהגיע בדיוק לאותו מקום, המקום שממנו בכל מקרה אין כל אפשרות להזמין תור למפגש עם רופא המשפחה של האיש הקשיש. אני מנסה להבין מה בדיוק עושה איש קשיש שאין לו בת שעושה את הלופים הממולכדים בשבילו. זה בעניין הלופ.
לפני יום יומיים: לפני שנה נקש שליח על הדלת ונתן בידי מתנה מאוראגנ'. אורנג', הסלולר, אתם יודעים, אלה שנותנים מתנות חינם. אני שואלת מה זה, הוא אומר לי מתנה. הייתי באמצע העבודה, לא עשיתי עניין, למרות החשדנות הכללית שלי. אחר כך שכחתי מזה. לפני כמה ימים הסתבר שאני משלמת עבור המתנה שקיבלתי, שלא ביקשתי, 29 שקלים לחודש ב 36 תשלומים. כל ניסיון לבטל את המתנה ואת התשלום עבורה, נכשל.
שלוש פעמים בשבוע: אני נוסעת מהפריפריה אל המרכז. בחרתי לגור בפריפריה, היתה לי אידאולוגיה. עשו בשבילי נתיב מהיר. אני קמה בחמש וחצי בבוקר כדי לנסוע מהפריפריה אל המרכז שלוש פעמים בשבוע. נכון שאפשר לנסוע בנתיב האיטי, אבל שלוש פעמים בשבוע בנתיב האיטי זאת הדרך המהירה לאישפוז. אז אני נוסעת בנתיב המהיר. הנתיב המהיר, ביבי עשה. שלא תגידו. אל הנתיב המהיר אני מגיעה 40 דקות אחרי שיצאתי מהבית, אזרחית משכימת קום, בשעה רבע לשבע. בשעה רבע לשבע המחיר בנתיב המהיר הוא סביב ה50 שקלים. ככה הולך הכסף שאני מרוויחה במרכז, כי חשבון מהיר עושה 600 לחודש על הנתיב המהיר לעוד הלוואה מהבנק. ביבי עשה, כדי לעודד אזרחים ללכת לפריפריה. יקרה, האידאולוגיה שלי.
אמש: פגישה עם אדם בן 45. הוא מספר על ביתו. לבת הזאת, בכיתה יב, יש חברה שמתקשה לקום בבוקר. הבת שלו, חברה נאמנה, הלכה השכם בבוקר לחתום על נוכחות בשביל החברה שלה שמתקשה לקום השכם בבוקר. תפסו אותה. היא צעקה על מי שתפס אותה, על מורה שהאשים אותה בכך ששיקרה, היא אמרה לו, "גם אתה שקרן". היא מנתה את הטעונים שלה באשר לשקרנותו של אותו מורה. אחר כך היא הסבירה גם, שכל מה שעשתה, עשתה לשם חברתה. כלומר, מערכת הערכים שלה הצביעה על נאמנות לחברתה כעל מעשה מוסרי יותר מאמירת אמת. הטיעון המרכזי שלה, בדיון המאוחר עם אביה, היה, שהיא נמצאת בתוך מערכת שמשקרת כל הזמן, ובתוך מערכת כזאת אין מקום לערך של דבר אמת. ברומא, אתם יודעים, התנהג כרומאי. מה שמדאיג אותי זה רומא; עלייתה ונפילתה של רומא.
לא שבנינו אימפריה, אבל בכל זאת בנינו משהו. המשהו שבנינו היה המקום היחיד שבו, כך חשבנו איאז בימים, נוכל להיות עם חופשי, בארצנו, ארץ ציון, וכל זה. לא כל שכן דור שני, שבכלל רואים את העולם כמו מקום שבעיקר צריך להתבצר מולו. אז עד לפני זמן מה שילמתי מיסים בשמחה יחסית, לכל הפחות בלי טרוניה, כדי להיות עם חופשי בארצנו. אבל אני כבר לא חופשיה, זאת רק אשליה: אני משלמת לבנק גם משכנתה, גם את ההלוואה על האוטו, גם ריבית, גם מיסים, וגם אקבל, כשאפסיק לשלם מיסים, 1500 ש"ח מביטוח לאומי, ואין לי כסף לחסוך לפנסיה, כי אני משלמת לבנק על המשכנתה, על האוטו, על האוברדרפט ועל ההלוואה מלפני שלוש שנים. הבנק דווקא מוכן לתת לי הלוואה כדי שאוכל לחסוך, אבל לפי החישוב שלי זה לא משתלם. עדיף למות בגיל צעיר, אם אתה חי במדינת ישראל שבה המשיבון של קופת החולים הוא בלופ, כאילו אמרו לו "תעשה הכול כדי שלא יקבעו שום תור עם הרופאים פה, כי הרופאים פה לא רוצים לעבוד", מה גם שאני יכולה להבין אותם. עדיף למות בגיל צעיר, אם אין לך כסף לחסוך לפנסיה, כי כשלא תהיה לך פנסיה ותהיה בן שמונים תיפול לעול על ילדיך שגם להם אין כסף, כי המדינה שאתה משלם לה אלפי שקלים כל חודש לביטוח לאומי משלמת לך 1500 שקל כשאתה זקן.
אז לא שבנינו אימפריה, אבל מה שבנינו עומד ליפול, מט לנפול כמו שאומרים בשפה של המקום הזה שנשחקת והולכת.
אני מאחרוני האנשים שלא עשו דרכון זר, אף על פי שאני דור שני ותמיד הרגשתי זרה. וגם לא ברור לי שפני הדברים הם שונים בארצות הגויים, כי נכון אמנם שאנחנו מחריבים את עצמינו בצורה שיטתית, בגאונות יהודית, אבל גם הגויים נראים לי לא במצב מי יודע מה.
מה שכתבתי נראה כאוסף של ארועים שלא ממש שייכים לאותו סינדרום, אבל נדמה לי שהם שייכים ועוד איך. ההתפוררות שאני מדברת עליה יש לה אלף פנים, וכל הפנים עגומים. אז אני יושבת בתוך קוביית זכוכית ואוכלת גלידה עם ילד קטן שאני מקווה שלא ירצה להיות קרבי, אם יחליט לחזור מארצות הברית כדי לשרת בצבא במדינה שפעם היתה שלנו, שהיתה יפה וחכמה, ועכשיו אין בה, אין בה אמון, אין בה שקט, אין בה תקווה, ובעיקר אין בה אמת. "אני ישר איתך", אומר לי המוכר בפיצוציה. "רק שתדעו שככה זה ברווז", אומרת המארחת במסעדה הירושלמית הנחשבת. אני בודקת איך אני יוצאת מזה, אם הכתף שלי די חזקה כדי לבקוע את הזכוכית, הזכוכית המלוכלכת, האטומה, העצובה נורא, שפעם היתה מדינת ישראל.
