מרד צופי האח הגדול
אסתר פלד | 30/7/2011 | הרשמו כמנויים
בשבוע האחרון אני עוסקת, כרבים אחרים [או שמא לא], בניסיון להבין לעומקו את המרד שמתחולל ברחובות מדינת ישראל, שנתכסו באוהלים, ובתוכם אנשים צעירים המנסים לומר לנו משהו. נדמה לי שאני מתחילה להבין. הרפרנס לפוסט הזה יהיו:
1. פרופ' אווה אילוז, שכתבה טור ב 'הארץ' בשישי זה על אודות מה שמתחולל כאן,
2. פרופ' דני גוטווין, שהתראיין אצל אורי משגב בשישי שעבר ב 'ידיעות אחרונות'
3. בן זוגי, שאחרי שקראנו יחד את הראיון עם גוטווין, אמר שקשה לו להבין איך משתתפי וצופי ה 'אח הגדול' יוכלו להרים מהפכה מהסוג הנדרש כאן, מהפכה אמיתית, שתעביר אותנו מהקפיטליזם הנורא השורר כאן זה שנים אל תפיסה חברתית – וכאן אשתמש במינוח של אווה אילוז – שנוטה יותר לכיוון של סולידריות.
שלוש ההתייחסויות האלה גרמו לי דווקא לסוג של אופטימיות לא מבוססת, אבל יותר מזה, לאיזו התבהרות של מחשבות שמטרידות אותי זה זמן רב.
הקליניקה שלי יושבת במרכז תל אביב, ליד כיכר רבין, זה שנים אחדות. בקליניקה הזאת אני פוגשת מדגם מייצג של המעמד הבינוני, הבינוני הגבוה והעליון, של ארצנו הקטנטונת. זה זמן רב אני ערה, מתוך עבודתי, לפערים העצומים בין אנשים עשירים ועניים [כלומר: המעמד הבינוני] בארץ הזאת. פני הדברים הם כאלה שבסופו של דבר התגבשה אצלי מדיניות תמחור תלוית הכנסות של מטופלים. אבל איזו הוגנות בסיסית תמוהה שנשארה אצלי למרות שנים של חיים בתוך סביבה קפיטליסטית חמדנית וחסרת מעצורים, לא מאפשרת לי לחמוס את המבוססים יותר. נראה לי לא הגיוני לגבות 500 שקלים לפגישה של חמישים דקות, למרות שהאנשים שבהם מדובר לא ינידו אף עפעף אם אדרוש מחיר כזה, מה גם שרבים – או אולי לא רבים – מעמיתיי עושים כך. באופן הזה אני מגבילה את האפשרות שלי עצמי ליהנות מהקפיטליזם חסר המעצורים שהשתלט על הארץ הזאת. עוד פראיירית מהמעמד הבינוני. העניין הזה, יחד עוד כמה עניינים יותר מופשטים, מעלה שאלה על אודות שיתוף הפעולה של הפסיכולוגים עם התרבות הזאת, שעכשיו יושבי האוהלים מעזים לתהות האם היא המקסימום שמדינה יכולה להציע לעצמה, לתושביה, לחייליה, למשתמטיה, לאוהביה ולשייכיה-בעל-כורחם כאחד.
אבל לאט לנו; לא כל כך פשוט לראות את הקשר בין הקליינטורה המתרחבת והולכת של מטופלים – אשר באופן מעניין אכן נמנים כמעט כולם – ובוודאי צרכני הקליניקות הפרטיות – למעמדות הנדונים, לבין מהפכה אפשרית זו המתרחשת עכשיו.
לאווה אילוז יש ספר בשם 'אינטימיות קרה', המתייחס לקשר שבין פסיכולוגים – היא מכנה זאת בשם 'התרבות הטיפולית' לבין קפיטליזם. היא מתבוננת בתרבות ההולכת ונעשית 'טיפולית' במבט מרוחק, לא אוהד ולא סולד, אבל מוצאת קשר בינה לבין האינדיבידואליזם, הערכים החדשים של התרבות בה אנו חיים [רגשות, סובייקטים גדושי רגש, מצוקות רגשיות ומקום נרחב לביטוי רגשות, סליחה על החזרתיות], וכל זה היא קושרת עם קפיטליזם, כי אינדיבידואליזם וקפיטליזם קשורים זה בזה בהדיקות, והנה עכשיו המהפכה הזאת, שאולי היא מהפכה ואולי היא רק מחאה, שמי שמנהל אותה הוא בדיוק המטופל שלכם, והחברה שלו שהיא מטופלת של קולגה שלכם, וכו' וכו'.
לפי דעתו של פרופ' דני גוטווין, המהפכה הזאת עוסקת בלי דעת באפשרות של מעבר מליברליזם קפיטליסטי הארד-קור לדמוקרטיה סוציאליסטית. בלי דעת, כי הנאבקים צריכים עדיין להחליט האם הם מוכנים 'ללכת עד הסוף', כלומר, לסרב ל 'שיטה', או להסכים לפשרות שישאירו את השיטה על כנה רק בתנאים שבאופן זמני ייראו קצת יותר טוב. במילים אחרות: האם הרעיון הוא מה שעכשיו מכנים בשם 'דיור-בר השגה' או לחילופין מאבק לשינוי השיטה, לשם ניסוח מחודש של ערכים בסיסיים של המדינה והטמעתם בחוק: זכות הדיור, החינוך והבריאות, כזכויות בסיסיות שהמדינה מחויבת בהן כלפי אזרחיה, שזה כבר ממש על הקו הסוציאליסטי. לפי דעתה של אילוז – שאיני יודעת אם היא מודעת לזה אבל המאמר שלה מהווה סוג של המשך לדני גוטווין – המוטיבציה של משתתפי המאבק היא הדוניסטית, והיא לוקה באדישות פוליטית.
בן זוגי שקרא את שני אלה תהה, "אבל איך הם יכולים, אלה שרואים את האח הגדול כל יום, לעשות מהפכה כזאת"? ואני חשבתי, האם הם יכולים באמת. לנו, בני החמישים ומעלה, יש איזה זיכרון עמום בדבר מדינה סוציאליסטית, בדבר יישום ממשי של סולידריות, של משהו שהוא מעל לפרט, מעל לחזון האישי, לסובייקטיביות האינסופית הזאת. היו לנו, והאם כבר אין, ערכים שכללו משהו נוסף שהוא לא רק קריירה-אהבה-מימוש עצמי-מודעות עצמית. אנחנו לבשנו חולצות כחולות פעמיים בשבוע והלכנו לתנועה. שנאתי את זה, את החולצה ואת התנועה. הייתי אינדיבידואליסטית מושבעת מגיל שלוש, קראתי את איין ראנד בערך בגיל חמש וחשבתי שהיא שלמה המלך החכם מכל אדם, אבל הלכתי, ורקדתי ריקודי עם, והתווכחתי עם חבריי על נוהלי החיים בקבוצה שלנו בפרט ובעולם בכלל. הילדים שלנו, שהם היום בני עשרים ושלושים, הם הלכו לכל היותר לצופים. כשהם מתגייסים לצבא אנחנו מביאים אותם הביתה לשישי שבת במכוניות שלנו. הם מתקשרים מהטירונות ובוכים שקשה להם. הם לא מבינים למה בדיוק הם מתגייסים. הטענות בעד ונגד שירות צבאי נשמעות פחות או יותר באותה עוצמה. אחדים מאיתנו נאבקים על הניסוח, מתקשים להסביר מדוע צריך לשרת כאן בצבא. אחרים לא מתקשים לנסח - הם סבורים שזהו דבר מיותר. אנחנו חושבים ומתנהגים כמו מדינה קפיטליסטית מערבית - אבל בלי המשאבים והחוסן שהקפיטליזם המערבי מושתת עליהם, וגם שם, כפי שניתן לאחרונה להבין - לא לעולם חוסן. המשבר הכלכלי העולמי האחרון הוא תחילת הסוף של הקפיטליזם הקשוח, תאב הבצע, שמדינת ישראל מזדהה איתו בהתלהבות גוברת.
לא באתי להרביץ פה ציונות, אף כי ליבי דואב. אני מנסה להצביע על איזה תהליך של היפר-אינדיבידואליזציה של התרבות, ואני מוסיפה פה עוד איזה עניין לחשוב על אודותיו, של התרומה שלנו, הפסיכולוגים, לתרבות הזאת. אנחנו מלמדים אנשים להיות כאלה, כך נדמה לי. יש לנו תפקיד מהותי בתוך האבולוציה התרבותית הזאת, שעכשיו נעצרה לרגע מן ההתמד שלה, והיא עומדת דום בשדרות רוטשילד.
אני דנה פה בסוגיה שאפשר לכתוב עליה ספר שלם, שני כרכים. אני מנסה לצמצם את הדיון ולהישאר ברורה: הפסיכולוגים, ויחד איתם כל המטפלים למיניהם, מוסמכים יותר או פחות, שטחיים יותר או פחות, מסייעים בעצם בטיפוח תרבות אינדיבידואליסטית-סובייקטיביסטית. מרביתנו עושה זאת בלי דעת, בלי לחשוב על תפקידו של הפסיכולוג בתוך התרבות הספציפית שבה הוא חי. יש משהו בקליניקה, במבנה האינהרנטי של העבודה אחד-על אחד, שמשכיח מן המטפל את תפקידו התרבותי. מה גם שהמקצוע הזה מלכתחילה עסק בריפוי היחיד, וכל יומרה אחרת זרה לו מלכתחילה. אלא מה, שמה שהיה נכון לראשית ימי הפסיכואנליזה ושלוחותיה אולי אינו נכון היום. המקצוע הזה, שעסק בריפוי איש הזאבים ועוד חבורה של היסטריוניות, הפך למוביל תרבות. בימינו אלה ה 'פסיכולוגיה' בעצם מהווה כוח מוביל; אמנם לא פורמאלי, מבוזר ולא מודע לעצמו, אבל בעל כוח השפעה אדיר. אני מנסה לומר: יש טרנספרנס תרבותי כלפי פסיכולוג. המדובר בעצם בצורה של מנהיגות תרבותית. אנו פועלים כמובילים בתוך תרבות ריקה, רגשנית מאד אבל ריקה [עיינו 'האח הגדול'], של סובייקטים שיודעים להתבונן על העולם מתוך פריזמה מצומצמת מאד, נרקיסיסטית מאד, אינטליגנטית על פי רוב אבל שקועה בהבלים. ואנחנו חלק מהשיטה, כי אנחנו מעודדים – אינהרנטית, במבנה העבודה - את תהליך האינדיבידואליזציה של התרבות.
האם הם מסוגלים, המטופלים שלנו, להוביל עכשיו מהפכה סוציאל דמוקרטית? האם יש בהם די נכונות לראות מעבר לקצה האף הסובייקטיבי האנין שלהם? הם חילוניים-שמאלנים, ברור, אבל האידיאולוגיה שלהם צפה באוויר. הם מדקלמים את חנה ארנט, כי היא יפה, כי לומדים אותה באוניברסיטה, כי זה מה שהולך ברחוב. הם לא התעמתו באמת עם שאלות זהותיות וערכיות מעבר לשאלה שעלתה בקליניקה: מי הם ההורים שלי, ומי קינא במי, אני באחותי או היא בי. ולמה אני כה חסר ביטחון. שאלות טובות, ללא ספק, ובהחלט ראויות לאנליזה. אבל היום, בתוך תרבות דקדנטית שההצדקה לקיומה נשענת יותר ויותר על שפע חומרי כתחליף לערכים עמוקים יותר, אולי לא די בכך. או שמא אני טועה? האם על הגוף העלום הזה של קוראי האתר פסיכולוגיה עברית להוסיף ולהתגדר בתוך הפרספקטיבה שהוגדרה עבורו על ידי מייסדי הדת החדשה, פסיכותרפיה - ריפויו של הסובייקט?
אני שואלת כאן, בדיוק במרחב הזה של 'פסיכולוגיה עברית', מה אני אמורה לעשות עם זה בתוך הקליניקה שלי. האם זה ענייני, כמטפלת, או שמא עליי להדיר את דאגתי, את הביקורת שלי על הבורות המזעזעת, על כך שהצעירים האינטליגנטים, טובי הלב הללו, מוכרים את נשמתם לשטן הריאליטי ומקבלים בתמורה משכורת מצוינת, בונים את ממלכת ההייטק שלהם ביצירתיות מרשימה ולא רואים מימינם ומשמאלם, עוסקים בהעמקה אל תוך נבכי הלא מודע של עצמם אבל לא מתבוננים החוצה אל השאלות הממתינות להם מחוץ לחלון התודעה שלהם, שאלות על אודות החיים בארץ, בעולם, על אודות נדיבות, אולי סולידריות? האם כל זה צריך להיות בתוך החדר או מחוץ לחדר?
הדיסציפלינה המקצועית המסורתית גורסת כי תהליך הריפוי שבו אנו עוסקים אין לערבו עם תהליך חינוכי. אתה מטפל; לא מחנך. וכן, כמובן, עיקר שכחתי: אתה אמפטי; לא ביקורתי. אבל בכל זאת, לא פעם אני שואלת את עצמי מה עליי לעשות באלה שבאים אליי מיום עבודה שבו עסקו – בכל מיני ווריאציות - בהשחתת התרבות? או מוטב: איך מטפלים בפציינט שחולה במחלה תרבותית? איך מתייחסים לצרות הראייה של היחיד שהיא תוצר ישיר, ולכן כמעט לגיטימי, של השחתה תרבותית? מה עושים בהדוניזם הזה, בקפיטליזם הזה שמגיע לקליניקה ומתעסק בעצמו ובעצמו בלבד? אני פוגשת מטופלים אבל דרכם אני רואה תרבות שלמה במצב של ריקבון. לעיתים אני מרגישה שאני משתפת פעולה עם קנוניה סמויה, רק מתוך כך שאני יושבת-קליניקה. אני משתפת פעולה עם הקנוניה הקפיטליסטית, כי טיפול הוא מקום שבו מתייחסים לאדם ולא לערכים שלו, לסובייקט ולא לתפיסת העולם שלו, וכן הלאה, ובסוף כל המטופלים האלה לומדים להיות כאלה בעצמם: ליברלים מאד, פלורליסטים מאד, גמישים להפליא ולחלוטין חסרי ערכים. אלה שבאו כדי למצוא בני זוג מוצאים אותם; אלה שבאו למצוא את עצמם לרוב מוצאים. אלה שבאו להיפטר מאיזה סימפטום שהטריד אותם כל חייהם אכן נפטרים ממנו לעיתים; באמת, אני עושה את עבודתי כמיטב יכולתי. אבל אחר כך אני נשארת עם טעם של תפלות בפה, עם שאלה על אודות התרבות הזאת שבתוכה אני פועלת, סוכנת סמויה של התרבות הטיפולית שמשתפת פעולה באופן כה נמרץ, אם גם לא מודע, עם צמיחה גידולית של נרקיסיזם תרבותי עמוק, מנוכר, מאד מודע לעצמו ואינטליגנטי אבל לא צנוע, לא פשוט, לא באמת חברי. בקיצור, אני חלק מה 'שיטה'.
ההתייחסות היחידה שמצאתי באתר עד כה למתרחש ברחובות עסקה בהזדהות עם המתמחים. עניין חשוב: המתמחים בפסיכולוגיה מהווים קבוצה מנוצלת. אבל אחרי ככלות הכול זוהי רק עוד קבוצה מנוצלת, בעולם קפיטליסטי שכולו מנצלים ומנוצלים. ובעולם כזה, נשאלת השאלה מהו מקומו הישיר והעקיף של הריפוי הנפשי.
