מחשבות בהשראת 'השבר הבסיסי' לבאלינט
אסתר פלד | 22/1/2011 | הרשמו כמנויים
מחשבות בהשראת
השבר הבסיסי מיכאל באלינט
תרגום: חני גלעד
עריכה: עימנואל ברמן
הספר הזה יצא לאור 1968, ובארץ יצא לאור לראשונה ב 2006. אני קראתי אותו לאחרונה, ובאופן מפתיע ולא שגרתי, קראתי אותו מתחילתו ועד סופו, כפי שקוראים פרוזה. על פי רוב איני קוראת כך ספרים עיוניים או מקצועיים. הסיבה לכך שקראתיו ברצף היא כפולה: ראשית משום שהוא בנוי – בדומה אולי לספריו של ביון – נדבך על גבי נדבך, כך שעליך לקרוא את הפרק הקודם כדי להבין את הפרק הנוכחי. אבל לא רק בשל כך, אלא משום שהוא ספר חי ומרתק.
לא אעסוק בתיאור הרצף התוכני שלו ואף לא בקונטקסט ההיסטורי ובמיקום המיוחד שלו בתוך החשיבה הפסיכואנליטית. נסתפק בזה: באלינט כותב מתוך עמדה כאובה של מי שחש שאינו מובן, ובכל מקרה אינו מובן דיו, וזוהי עמדה מעניינת בפני עצמה, כשמתבוננים בכתיבה שלו בקונטקסט של יחסי היחיד והקבוצה. העמדה הזאת, של היות בלתי מובן בתוך הקבוצה שאליה אתה משייך את עצמך, מורגשת היטב בספר – באלינט טורח רבות כדי להוכיח סתירות פנימיות בחשיבה הפסיכואנליטית, אשר הוא מבקש ליישב. הסתירות נוגעות למושג הרגרסיה. אף כי יש לדיון אופי טרחני מעט, הוא מרתק ושיטתי כאחד.
אבל העניין הזה שולי יחסית ליצירתיות של באלינט, שמקבלת ביטוי כשהוא שוכח לרגע את מקומו כחבר דחוי בתוך ה 'קבוצה הפסיכואנליטית'. אם להתפלסף עוד לרגע בעניין הזה – החוויה של היות בלתי מובן או בלתי נשמע בתוך קבוצה שאת/ה מרגיש/ה שאת/ה חלק ממנה, שהיא חלק ממך – יכולה לייצר אחת מן השתיים – נסיגה לאיזו מרירות עמוקה ולתחושה של בדידות ועוול, או לחילופין – וזה המקרה שלפנינו – מאמץ יצירתי באמת, רענן באמת.
אוציא כעת את הדברים מהקשרם הספציפי ואביא לדיון נקודה שעניינה אותי מזה זמן.
הניסוח הבא לקוח מפרק 25 בספרו של באלינט:
"כך הגענו אל אחת השאלות החשובות ביותר של הטכניקה האנליטית בימינו: באיזו מידה עלינו להשתמש בכל אחד משני הגורמים הטיפוליים – פירוש ויחסי אובייקט – בכל מקרה ומקרה? מתי, באיזה יחס ובאיזה סדר יש להשתמש בהם"? [עמ' 193, מהדורת 2008, הדגשים שלי].
הניסוח שלי לשאלה יהיה פשוט עוד יותר, ואסתייע לשם כך בשם ספרו של קוהוט: כיצד מרפאת האנליזה?
כלומר – כיצד מרפאת הפסיכותרפיה? האם הדבר מתרחש באמצעות הפירוש או שמא היחסים הם הגורם המרפא הראשון במעלה? האם משהו באיכות הרצפטיבית של המטפל, ביכולת שלו לקבל את המטופל שלו, הוא המביא לצמיחה, או שמא יש בפירוש עצמו, איכות מיוחדת, הבנה של אמת, שהיא המאפשרת למטופל להתפתח?
ובמילים פשוטות: עד כמה זה משנה, מה שאני אומרת?
הדיון הזה אינו הדיון המרכזי אצל באלינט. הדיון בספר הוא ברגרסיה, ובשאלה מה דרוש למטופל הנמצא ברגרסיה כדי להפוך את הרגרסיה לבעלת איכות מקדמת, או מה שבאלינט מכנה בשם 'רגרסיה שפירה'. אצל באלינט יש תשובה מסוימת: כשהיחסים אדיפליים, אנחנו, מטפל ומטופל, מדברים באותה שפה, והמילים עושות את עבודתן, משום שהן :נושאות כמעט אותה משמעות עבור שניהם" [שם, 48]. כשאנחנו מתחת לרמה האדיפלית, נחוץ משהו אחר, שהוא מכנה אותו 'יחסים ראשוניים', ואומר: "[...] תכונה חשובה נוספת של יחסים אלה היא פערי העוצמה הקיצוניים בין התופעות של סיפוק ושל תסכול. ה "סיפוק" – ה"התאמה" של האובייקט לסובייקט – משרה תחושה של שביעות רצון שקטה ורגועה [...] בעוד שהתסכול [...] מעורר סימפטומים עזים וקולניים ביותר" [שם, 51].
בפרק הבא, פרק 4, מתאר באלינט את איזור השבר הבסיסי ומוסיף כי כשהמטופל ברגרסיה לאזור הזה גם תגובת האנליטיקאי משתנה, "הכול נוגע בו וקרוב אליו הרבה יותר". אין כמעט ספק שיש הקבלה בין מה שבאלינט מתאר לבין מה שהקלייניאנים יכנו בשם "הזדהות השלכתית", שעוצמותיה עולות בהרבה על החוויה של קומוניקציה 'בוגרת'. את זה הוא מתאר בפרק 4, כשבהתאמה למושג ההזדהות ההשלכתית, גם כאן המודל הוא מודל דיאדי ולא משולש.
מה שמעניין, ומהווה תוספת רעננה ומיוחדת משלו, הוא מה שבאלינט דן בו בפרק החמישי – אזור היצירה. כאן אין שלושה ואף לא שניים. כאן "הסובייקט נמצא לבדו ודאגתו העיקרית היא לייצר דבר מה מתוך עצמו, דבר מה שאפשר שהוא אובייקט, אך לא בהכרח. אני מציע לכנותו הרמה או האזור של היצירה. הדוגמה המוכרת ביותר היא כמובן יצירה אמנותית [...] מתמטיקה או פילוסופיה, התגבשות תובנה, הבנה של משהו או מישהו וכן שתי תופעות נוספות חשובות ביותר: השלבים המוקדמים של 'להיעשות חולה' בגוף או בנפש, והחלמה ספונטנית ממחלה" [שם, 58].
אינני מוצאת את הדברים מדויקים או מובְנִים כדרך שביון, למשל, מבנה את התיאוריות שלו, אבל אין לכך חשיבות של ממש. אני מתקשה לראות את 'אזור היצירה' כאזור שאין בו אובייקטים, משום שאולי מתוך נאמנות יתר לביון, אני מבינה יצירה כאינטגרציה של אובייקטים, או לפחות של חלקי אובייקטים. אולם הם שולחים אותי להרהורים על אודות כמה עניינים הקשורים בעבודה הטיפולית. אני מכירה משהו דומה למה שבאלינט מתאר כ 'אזור היצירה', ואותו הייתי רוצה לתאר כאן, ולשאול שאלות על אודותיו.
לעיתים כשאני מקשיבה למטופל אני חשה שאני נכנסת לאיזה איזור פנימי של הקשבה שקטה מאד. האסוציאציה שלי לסוג הזה של קשב היא מה שנקרא בבודהיזם SAMADHI, ומייצג ריכוז עמוק מאד. עבור מי שאסוציאציות בודהיסטיות זרות לו, אוכל להוסיף – הקשב שלי הוא כזה שכמעט ואין בו מילים. אולי לכך מתכוון באלינט כשהוא אומר, " דבר מה שאפשר שהוא אובייקט, אך לא בהכרח". תדירות, בשעה שמטופל מדבר, הקשב שלנו אליו מלווה בדיבור פנימי שלנו. לעיתים רחוקות בלבד מתרחש אצלי דבר אחר: אני מקשיבה כאילו אני יושבת על ענן, או בתוך שמיכת פוך, באפלה, נינוחה לגמרי. המטופלת, לצערי, אינה מניחה לי להיות שם עד סוף הפגישה; יש לה צורך בדבר מה שעליי לתת לה. שאלה אחרת, אם גם לא בלתי קשורה לעניין היא, האם/מתי/כיצד עליי לתת לה את מה שהיא מבקשת. אבל לשאלה הזאת נניח לעת עתה.
אני מנסה לתאר חוויה שמופיעה בעיקר בעבודה עם מטופלים ותיקים, אלה שלמדו 'להישען על הכורסא', אלה שיודעים להתבונן פנימה בנינוחות יחסית, ואינם מצפים להופעה 'מובהקת' שלי, לביטוי ברור וחד משמעי של הנוכחות הנפשית, או ההקשבה, שלי. המדובר אפוא באלה שלמדו להאמין שאני מקשיבה, יחד איתם, למה שהם ולמה שהם אומרים, ואינם זקוקים לסימנים מובהקים של ההקשבה הזאת. מטופלים בשלב מוקדם יותר אינם מאפשרים לי להתכנס אל תוך החלל הפנימי הזה, אולי בשל החרדה שלהם, אי הידיעה שלהם כיצד להשתמש בכלי הזה המכונה 'טיפול', ואף איני תובעת מהם לבטוח בדבר הזה שיתרחש מעצמו. לפיכך הם פעילים יתר על המידה ואף דורשים ממני פעילות יתר כזאת: מילים; שאלות; פירוש; משהו 'לאכול'.
כך או כך, כאשר הדבר הזה מתרחש, אני מוצאת שקשה לי מאד להבקיע מתוכו ולומר דבר מה. אני מצרה על כך שעליי לעשות זאת, וכמעט תמיד אני מרגישה שהמילים שאני אומרת אינן נוגעות אלא בקצה החוויה, בקצה הידיעה שהייתה בתוכי כשהקשבתי.
נניח הצידה את האפשרות שעדיין לא למדתי לנסח פירוש כדת וכדין. לא זה החלק המעניין. מעניין יותר הוא המעבר ההכרחי הזה, הכואב לעיתים תדירות, בין הידיעה הבלתי אמצעית, לפחות כך נדמה לי, לבין המילים.
אבל אני מדברת לא רק על אודות מטופלים וותיקים. הדבר מתרחש גם עם מטופלים שעדיין לא למדו לסגת אחורה [תרתי משמע] ולהניח לעצמם להתבונן בתודעה של עצמם בחשש פַּחוּת. הדבר מתרחש גם כאשר מטופל חדש יחסית [הנמצא, נניח, חודשים אחדים בטיפול] מתאר את חייו, את הכאב הנפשי שלו. לעיתים זה קורה כך – הוא, היא, פשוט מספרים את זה. לא בצורה של אירוע, לא בצורה של נקודה בזמן, אלא ממש מספרים איך זה להיות הם. אני חשה שאני נמצאת איתם, או במונחים של ביון: Becoming O, נהיית אחד עם המטופל, כל עוד הוא מניח לי. אני רוצה להתייחס לחוויה הזו כאל סוג של אושר. משהו מלא מאד, דרוך, בהיר, ומצד שני ללא כל מאמץ. אני מבינה. אני מבינה מיהו האדם הזה, כיצד הוא חי. אבל אחר כך ישנו הרגע שבו הסיפור מסתיים, ואני נאלצת – הבה נשתמש בדימוי פיסי כדי לתאר את החוויה, להזדקף בכיסאי ולהגיד דבר מה, ובאמת איני יודעת מה לומר, אלא 'אני מבינה'. ומטבע הדברים המטופלת לא תרצה להסתפק בהצהרה הזאת, אמפטית ככל שתהיה. אומר שוב: מטופלים ותיקים יותר – גם כן מונח הדורש ביאור שאשתמט ממנו עתה - יוכלו לוותר על מילותיי, אם גם לא בשמחה גדולה. הם כמעט תמיד רעבים, כמעט תמיד זקוקים למילים.
אני נכנסת כאן, יותר נכון, לא נכנסת כאן, לכל מיני עניינים שכל אחד מהם יש לו עומק רב: הרמה האדיפאלית, הפרה אדיפאלית, נפרדות, החלל המשותף האינטרסובייקטיבי ועוד.
הצורך הזה של המטופלים לשמוע אותי, בסופה של דרך שעשו במונולוג שלהם, הוא העניין שמעלה את השאלה שלי. אני הקשבתי כולי. אפילו לא הקשבתי, הייתי זה. כיצד ייתכן הדבר שאין הם יודעים זאת? מהו הפער הזה שבין ההקשבה שלי העמוקה, שלא ייתכן שלא נחוותה ככזאת, לבין רגע היקיצה, שבו הם מתעקשים להפוך אותנו שוב לשניים, שיש לוודא שאכן מבינים זה את זה? ומדוע כמעט תמיד אני חשה את הרגע הזה כיציאה כפויה מחלום, או כאילו אני נתבעת לפתע ללכת לבנק או להתקשר אל רואת החשבון?
בחוויה שלי, אני הייתי ה 'עד' לחוויה שלהם. הם זקוקים, אבל, להוכחה לכך שהעד אכן היה שם, או הבין משהו, מה שהם זקוקים לו, ושלשמו באו. אינני סבורה שאפשר היה לעשות את העבודה בלי התשתית הזאת, של הקשבה עמוקה. הם מאידך אינם סבורים שאפשר לעשות את העבודה בלי שהעד ימסור את עדותו במילים.
הדברים הללו מעוררים מחשבות על 'נטישת הזיכרון והתשוקה' (ביון). וכן על הדיאלקטיקה המוזרה והמרתקת שבין Like Subject לבין Love Object (ג'סיקה בנג'מין), כלומר, על המעבר, המתרחש ממש מרגע לרגע בתוך פגישה, בין אובייקט פנימי לסובייקט חיצוני, ואם נעשה אינטגרציה בין באלינט לבנג'מין – בין אובייקט פנימי שעושה [באהבה שאינה תלויה בדבר] מה שהאוויר עושה עבור היצור החי, פשוט נמצא שם כדי לנשום אותו, לבין סובייקט נפרד שהוא מישהו שיושב ומקשיב לי.
ואני חושבת, האם אווירת ה 'נחיתות והמראות' שאני מרגישה במקרים הללו, היא תוצאה של העובדה שמטופל תובע ממני להפוך מהר מידי - את מה שעדיין איננו אובייקט, שעדיין איננו ידוע לי היטב - עבורו לאובייקט, או שמא זוהי חוויה הכרחית? האם המעבר ממה שבאלינט מכנה 'אזור היצירה' אל 'האזור האדיפלי', שבו יש סובייקט, ואובייקט, והמילים שביניהם, יכול להיעשות יותר ברכות?
אם נשוב אל השאלה שבראשית ה – מה? הפוסט הזה? – "האם זה בכלל משנה, מה שאני אומרת"? אני יכולה רק להוסיף לזה, למרבה המבוכה, שאלה נוספת, היאה לפילוסופים דגולים כדוגמת ויטגנשטיין, והיא: "ומדוע בכלל עליי לדבר"?
התשובה היא כנראה, שעליי לדבר. עליי לדבר משום שבמציאות המכונה 'אמפירית' [להבדיל מן המוחלטת] אנחנו שניים. יתרה מזו, אנחנו שניים שמילים מחברות אותם ואף מפרידות ביניהם, וכך צריך להיות. אינני מדברת על הפירוש שביון מכנה אותו 'שקרי', המופק מתוך החרדה שלי וזו של המטופל, זו הנובעת מן הצורך שלי לספק אותו וכך להצדיק את קיומי ואת התשלום שנגבה וכן הלאה. המדובר ברובד אחר, בסיסי יותר, שבו אף כי ההבנה שלי הלא מילולית היא חיונית ביותר עבור המטופל, אין לה קיום ללא ההוכחה לקיומה, כלומר, הפירוש, או למצער, באותו מישור בסיסי – המילה. זה כמובן מחזיר שוב אל ביון, המדבר על טרנספורמציות מ O אלK וההיפך. יש בתוך הפגישה רגעים של אחדות, או במילים אחרות אותו המצב שבו אני כולי הופכת להיות המטופל, כל בית הקיבול שלי מלא במטופל, אבל גם אם זהו המצב שביון מתאר כ 'אחדות', עדיין נדרש הדבר, לצאת מן האחדות הזאת, ה O הזה יהא אשר יהא, ולייצר טרנספורמציה בחזרה אל K, הידיעה המתאפשרת מתוך השימוש במילה.
הידיעה הזאת [K], כשהיא מבוטאת בפירוש, ש[לעיתים רחוקות] אדם יכול להרגיש שהוא מדויק, יוצרת אצל המטופל סוג של 'אה!', 'זה בדיוק כך!' ודומיהם, שאותה הקשבה מלאה שבה דיברתי קודם לכן אינה יכולה ליצור. כמו לידה: מן השהייה ברחם, שהיא מוכל השרוי בתוך מיכל, אל הגיחה מן הרחם, באמצעות המילה. מן האחדות אל השניות. עכשיו אני נזכרת שגם ביון מדבר על אודות הרגע שבו ניתן הפירוש כרגע של בדידות.
