"אַדְוַת הָאֲגַם הִיא הַקָּשָׁה בְּיוֹתֵר לְצִיּוּר" – קריאה בספר 'מזמן לא שמעתי את טוסי הלילה' מאת
גיא פרל | 10/10/2015 | הרשמו כמנויים
"אַדְוַת הָאֲגַם הִיא הַקָּשָׁה בְּיוֹתֵר לְצִיּוּר" – קריאה בספר 'מזמן לא שמעתי את טוסי הלילה' מאת איריס איריסיה קובליו (אבן חושן 2015, 52 עמ')
הרשימה ראתה אור ב'עיתון 77' גליון 384
בספרה של איריס איריסיה קובליו שזורים שיריה באקוורלים שציירה. מצאתי קווי דמיון בין האקוורלים לבין השירים ודומני כי גם תהליך יצירתם דומה. לתחושתי, שניהם פרי התבוננות ממושכת במהלכה התמוסס הגבול בין הגן, הים, הלילה, העץ או אובייקטים אחרים בהם התבוננה לבין החוויה הפנימית. בסופו של התהליך ניגשת קבליו אל כתיבת השיר או ציור האקוורל מתוך הכנעה, ובעדינות רבה. היא כותבת במילים מועטות, מציירת במשיכות מכחול ספורות, עטה ומכחולה אינם חורצים בדף או בתודעת הקורא, כי אם נעים עליו באיטיות ומבקשים להספיג בו חזרה משהו ממה שנספג זה עתה בתודעת המשוררת והציירת. תהליך תודעתי זה אופייני לשירת ההייקו, וכלולים בספר שירים קרובים במבנם להייקו, אך מרתק לראות כיצד ספוגה רוח ההתבוננות של ההייקו דווקא בשירים שאינם כפופים כלל לתבנית המסורתית ואף באקוורלים.
שיר מס' 3 במחזור 'ספטמבר באגם' (עמ' 20 ועל הכריכה האחורית של הספר), מלמד על מודעותה של קובליו לתהליך אותו ניסיתי לתאר: "אַדְוַת הָאֲגַם הִיא הַקָּשָׁה בְּיוֹתֵר לְצִיּוּר / גַּם שִׁיר לֹא יוּכַל לְבַכּוֹת אוֹתָהּ / הַלַּיְלָה". שיר פשוט לכאורה זה מכיל בתוכו מורכבות רבה. קובליו אינה מנסה להבין או להסביר מדוע התעורר הצורך לבכות את אדוות האגם, כי אם מדלגת ישירות לקושי שיש למעשה היצירה להתמודד עמו. זהו ביטוי נפלא להכנעה ולעדינות המאפיינים את שירי וציורי הספר – קובליו מבקשת לשרטט את החוויה הפנימית, באמצעות התמונה החיצונית, תוך השארת הסיבות וההסברים מחוץ לטווח המילים. כאשר קראתי את השיר הוצפה הכרתי בתנועת ההתפוגגות וההתכלות המתמדת האצורה באדוות האגם, ודומה שללא הצורך לרשום רשימה זו הייתה נותרת אצלי מחוץ לטווח המילים – שם היא מתקיימת במלוא עצמתה.
הנוף, או כל אובייקט אותו היא מתארת אינו משמש לקובליו כמטאפורה - היא מתארת אותו כהוויתו ומבטה, כמבטה של ציירת, נותר קרוב איליו ונאמן לו. למרות זאת, ובזה כוחם, מובילים השירים אל החוויה הפנימית. דוגמא נוספת – "הַיָּם מִסְתַּעֵר עַל הַסְּלָעִים / כְּמוֹ כְּלָבִים כְּחוֹלִים עַל כִּכְּרוֹת זָהָב / דָּבָר אֵינוֹ מַשְׂבִּיעַ" (שיר מס' 5 בשער 'ים', עמ' 30). בשיר זה, כברבים מן השירים, הגבול בין המציאות לבין החוויה – במקרה זה חווית רעב מתמיד - אינו ברור, והוא נותר מטושטש כגבול שבין משיכת מכחול האקוורל לבין הדף. דוגמא נוספת, מפורשת יותר, לאותו טשטוש גבולות – "בָּשָּׁעָה הַסּוֹפִית הַזֹּאת / אִי אֶפְשָׁר לְהַבְחִין בֵּין / הַיָּרֵחַ לַפָּנָסִים מִבַּעַד לַצַּמָּרוֹת / בֵּין שִׁקְשׁוּק הַלֵּב לְתִפּוּף הָרַכֶּבֶת / בֵּין צְלָלִית גּוּפִי עַל הַשְּׁבִיל / וּבֵין הָרִיק הַגָּדוֹל" (עמ' 43).
טשטוש הגבולות בין הפנים לחוץ מוביל למפגש בלתי אמצעי עם החוויה, אולם חידוש ההפרדה בין אובייקט לסובייקט כרוך בסכנת היעלמותה. בדומה לשיר איליו התייחסתי בפתח הרשימה, שירים רבים בספר עוסקים בהתפוגגות, העלמות ודעיכה. כדוגמא נוספת אביא את השיר ממנו נלקח שם הספר – "מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה / אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁחִסְּלוּ אוֹתָם / כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה הַבּוּגֶנְוִלְיָה לְשִׂיחַ הַשּׁוֹשַׁנִים / אֶת הַשִּׂיחַ אוּלַי עוֹד אוּכַל לְהַצִּיל / אֲבָל אֵיךְ אַחֲזִיר אֶת קוֹלָם הַכָּחֹל / בַּלֵּילוֹת הַלְּבָנִים" (עמ' 34). דוגמא מעניינת נוספת לתיאור התפוגגות מהווה השיר שמספרו 5 בשער 'ים' (עמ' 30) – "הַסַּרְטָנִים אֵינָם נֶאֱחָזִים /כְּשֶׁהַיָּם מַכֶּה עַל הַסְּלָעִים / וּכְשֶׁהַשֶׁמֶש שׁוֹקַעַת / הֵם פָּגִים בַּאֲפֵלָה / כְּלֹא הָיוּ". שיר מופלא זה עוסק לתחושתי בהתפוגגות כפולה – עולה ממנו האפשרות כי הסרטנים אינם קיימים אלא בהכרת המתבוננת ולכן יפוגו כאשר שקיעת השמש לא תאפשר את המשך ההתבוננות, אך לתחושתי עולה ממנו האפשרות שעם סיום ההתבוננות עשויה להעלם אף המתבוננת עצמה.
אסיים את הרשימה בשיר מס' 5 במחזור 'וריאציות על אושר' (עמ' 40) העוסק אף הוא בהתפוגגות. גם בשיר זה מובילה ההתבוננות הממזגת פנים וחוץ להתעוררותה של חוויה פנימית - במקרה זה של אושר - אולם בשורה השלישית (האמצעית בשיר בן חמש השורות) מתחדשת ההפרדה, והדבר מוביל לגרוש התודעה מגן העדן שזה עתה נגלה:
שְׁכָבוֹת הַיָּרֹק הַסָּמִיךְ
נִסְגָּרוֹת כְּפָּסִיפְלוֹרָה בַּלַּיְלָה
הָאֹשֶׁר מְסַמֵּן לָךְ לָקוּם
אַתְּ נִכְנֶסֶת הַבַּיְתָה
הוּא נִשְׁאַר בֶּחָצֵר
