כתיבת איזורי הנפש האסורים במגע - על 'קרקעית חיינו' מאת שרון אולדס
גיא פרל | 17/3/2018 | הרשמו כמנויים
"אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה"- על 'קרקעית חיינו' מאת שרון אולדס, בתרגום שירה סתיו
השיר 'השטן אומר' (עמ' 9) הוא השיר הפותח את הספר 'קרקעית חיינו' – לקט משיריה של המשוררת האמריקאית שרון אולדס אשר נבחרו ותורגמו על ידי שירה סתיו. שיר זה פתח גם את ספרה הראשון של אולדס (אחריו ראו אור שמונה ספרים נוספים) ואף העניק לו את שמו. כך נפתח השיר:
אֲנִי נְעוּלָה בְּתֵבַת אֶרֶז קְטַנָּה
וּבָהּ תְּמוּנָה שֶׁל רוֹעֵי־צֹאן מֻדְבֶּקֶת
אֶל הַלּוּחַ הָאֶמְצָעִי בֵּין גִּלּוּפִים.
הַתֵּבָה עוֹמֶדֶת עַל רַגְלַיִם מְעֻקָּלוֹת.
יֵשׁ לָהּ מַנְעוּל זָהָב בְּצוּרַת לֵב
וְאֵין מַפְתֵּחַ. אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב
אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה מִן הַתֵּבָה הַסְּגוּרָה,
הַמַּדִּיפָה רֵיחַ אֶרֶז. הַשָּׂטָן
בָּא אֵלַי בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה
וְאוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ. תַּגִּידִי
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא. אֲנִי אוֹמֶרֶת
אַבָּא שֶׁלִּי חָרָא וְהַשָּׂטָן
צוֹחֵק וְאוֹמֵר, זֶה נִפְתָּח.
תַּגִּידִי שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ סַרְסוּרִית.
אִמָּא שֶׁלִּי סַרְסוּרִית. מַשֶּׁהוּ
נִפְתָּח וְנִשְׁבָּר כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה.
עַמּוּד הַשִּׁדְרָה שֶׁלִּי מִתְיַשֵּׁר בְּתֵבַת הָאֶרֶז
כְּמוֹ צִדָּהּ הָאֲחוֹרִי, הַוָּרֹד, שֶׁל סִכַּת הָרַקְדָנִית
עִם עֵינֵי הָאֹדֶם, הַמֻּנַּחַת לְצִדִּי
עַל כַּר סָטֶן בְּתֵבַת הָאֶרֶז.
תַּגִּידִי חָרָא, תַּגִּידִי מָוֶת, תַּגִּידִי שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב,
אוֹמֵר הַשָּׂטָן בְּאָזְנִי.
בחירתה של אולדס בשיר זה על היסוד הארס-פואטי שבו, להיות השיר שייפתח את ספרה הראשון, היא בחירה מרתקת, והיטיבה סתיו לעשות כאשר בחרה בו לפתוח גם את לקט התרגומים. לתפיסתי, מצוי בו מפתח להבנת מכלול יצירתה של אולדס מבחינת תכניה ומבחינת התהליך הנפשי עומד בבסיסה.
הספר 'השטן אמר' ראה אור בשנת 1980. אולדס היתה אז בת 38; באמצע חייה ובפתח מסע יצירתה היא כורתת ברית עם השטן. בראיה סימבולית ניתן לומר כי באמצעות היצירה היא מנסה ליצור קשר עם אזורים נפשיים שהורחקו מתודעתה, ובהם תכנים אסורים במחשבה ודיבור כדי 'לכתוב את דרכה החוצה'. מעניין להשוות ברית זו לבריתו המוכרת עם השטן של מפיסטו, גיבורו של גתה. בעוד שבשיר זה אזורי הנפש המורחקים של אולדס קשורים בהוריה, אצל מפיסטו מדובר בתשוקה ותאווה שאינן עולות בקנה אחד עם התקינות הבורגנית שהוא חי בתוכה; אולם, הברית היא אותה הברית, ובשני המקרים מטרתה שחרור מכבלים מגבילים. אומר פאוסט: "לֹא עוֹד; מֵעַתָּה קְלָלוֹת מָרוֹת אָטִיחַ / בְּכָל שֶׁעָלֵינוּ רוֹצֶה לְהַעֲרִים / וּבִכְזַב חֲנֻפָּה אֶת הַנֶּפֶשׁ מַדִּיחַ / אֶל גְּזֵרַת הַקִּיּוּם בְּבוֹר יִסּוּרִים […] אֲרוּרוֹת הַבְטָחוֹת שֶׁאַהֲבָה תַּפְרִיחַ! / אֲרוּרָה הַתִּקְוָה! אֲרוּרָה אֲמוּנָה, / וְאָרוּר מִכָּל אֵלֶּה אֹרֶךְ הָרוּחַ!" (עמ' 108-109)* . למרות ההבדל המסוים בין אולדס לבין פאוסט, השטן הוא אותו שטן, ובשני המקרים הוא דוחף את בת או בן בריתו לכתוב או לומר את האסור – "צֵא, שְׁפֹךְ קִיתוֹן בּוּז עַל תְּבוּנָה וּמַדָּע, / כּוֹחָם וּמִשְׁעַנְתָּם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם" (עמ' 121).
מזווית הראיה של הפסיכולוגיה האנליטית, בריתם של פאוסט ואולדס עם השטן מהווה ביטוי סימלי למפגש עם 'הצל' – מרחב נפשי אליו מורחקים רגשות, רצונות, תכונות ופוטנציאלים שמסיבה זו או אחרת נתפסו כמגונים ואסורים ולפיכך צריך היה להרחיקם מעל תודעת האגו. המשורר רוברט בליי מכנה את הצל האישי "השק הארוך שאנו נושאים מאחורינו" , שק שבשלב זה או אחר של חיינו מאט את התקדמותנו במידה שמחייבת אותנו לעצור ולבחון את תוכנו. לתפיסתו של יונג, יצירת מגע עם ה'צל' – הארכיטיפי והפרסונלי – מהווה את השלב הראשון וההכרחי במסע הרחבת תודעתנו. לא נהיה שלמים אם לא ניצור קשר עם מה שלכאורה הרחקנו מעלינו אך עודו פועל בתוכנו. דומה כי האופן בו מתפתח מפגשה של אולדס עם השטן בשיר מדגים טענה זו, ובכך תתמקד רשימתי. הדוברת בשיר של אולדס נדחפת על ידי השטן לומר דברים אסורים באופן קשה ומפורש, אך בהמשך השיר, ולמעשה בהמשך דרכה כיוצרת, הדבר אינו מוביל להתפרקות והיבלעות באפילה נפשית, כי אם למגע מלא שלה עם עצמה על מכלול היבטיה, ובכללם אלו האסורים לכאורה.
לספר מצורפת אחרית דבר מקיפה ומשובחת מאת המתרגמת, שכותרתה 'איומה, קלופת עפעפיים' (שורה הלקוחה מתוך השיר 'ואז', עמ' 108). סתיו מבקשת לתאר את איכות מבטה של אולדס: "התדהמה ששיריה מעוררים קשורה בראש ובראשונה לתחושה חזקה של כתיבה ללא חת. אולדס חסרת כל פחד, אך באופן בולט, גם חסרת רחמים: היא אינה חסה על מושאיה ועל נמעניה, לא הישירים, לא העקיפים, גם לא על קוראיה האנונימיים, וודאי שלא על עצמה" (עמ' 168). אולדס כותבת כתיבה שקשה לדמיין חשופה ממנה על אביה, אימה, אחותה ואחיה. היא כותבת כך גם על הנישואים, ההורות, המין, הגוף, האהבה, המוות ועל נושאים רבים נוספים. שירתה של אולדס יונקת את כוחה מאותה התבוננות קלופת עפעפיים במציאות החיצונית או באיזורי הצל הנפשיים, אולם היא הולכת הרבה מעבר לה. היא אינה חושפת רק כדי להציף או כדי לזעזע, היא אינה חותרת אל קרקעית החיים כדי להתבוסס בה – היא מבקשת לראות דברים כהוויתם, על יופים וכיעורם, באופן החושף את גרעין האמת שבתוכם. לכתיבה תפקיד מרכזי בבניית העמדה הנפשית ממנה מתאפשרת התבוננות שכזו; הכתיבה מעניקה לאולדס את המרחק הדרוש ואת הכלים לביצוע ההתבוננות. ב'השטן אומר' היא כותבת "אֲנִי מְנַסָּה לִכְתֹּב אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה" וכדוגמא נוספת נעיין בשיר 'אני חוזרת אל מאי 1937' (עמ' 53) בו מדמיינת אולדס מפגש בינה לבין הוריה בנעוריהם, עוד בטרם הכירו והביאו אותה לעולם. גם כאן, ההתבוננות הינה קלופת עפעפיים: "הֵם עוֹמְדִים לְסַיֵּם אֶת לִמּוּדֵיהֶם, הֵם עוֹמְדִים לְהִתְחַתֵּן, / הֵם יְלָדִים, הֵם טִפְּשִׁים, הֵם יוֹדְעִים רַק שֶׁהֵם / חַפִּים, לְעוֹלָם לֹא יִפְגְּעוּ בְּאִישׁ. / אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם וְלוֹמַר, עִצְרוּ, / אַל תַּעֲשׂוּ אֶת זֶה – הִיא הָאִשָּׁה הַלֹּא נְכוֹנָה, / הוּא הַגֶּבֶר הַלֹּא נָכוֹן, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים / שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם, / אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים, / אַתֶּם תִּסְבְּלוּ בִּדְרָכִים שֶׁעֲלֵיהֶן מֵעוֹלָם לֹא שְׁמַעְתֶּם, / אַתֶּם תִּרְצוּ לָמוּת." עמדתה המורכבת רוויה בחמלה עמוקה: "אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת / אֲלֵיהֶם בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי וְלוֹמַר זֹאת, / פָּנֶיהָ הָרְעֵבִים הַיָּפִים הָרֵיקִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי, / גּוּפָהּ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ, / פָּנָיו הַיְהִירִים הַיָּפִים הָעִוְרִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי, / גּוּפוֹ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ". סיומו של השיר חושף את העמדה הרגשית ממנה נובעת שירתה של אולדס – היא אינה חשה קורבן של נסיבות חייה ואינה מצירה עליהן. את כוח חיותה היא שואבת מיכולתה להתבונן בצללי חייה ללא כחל וסרק, יכולת שהיא מביא לידי ביטוי ככותבת: "אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹשָׂה אֶת זֶה. אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת. אֲנִי / מְרִימָה אוֹתָם כְּמוֹ בֻּבּוֹת נְיָר זָכָר וּנְקֵבָה / וְחוֹבֶטֶת אוֹתָם זֶה בָּזֶה / בַּיְרֵכַיִם כִּשְׁבָבֵי חַלָּמִישׁ, כְּמוֹ כְּדֵי / לְהַתִּיז מֵהֶם נִיצוֹצוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת, / תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר עַל זֶה".
נראה כיצד באים הדברים לידי ביטוי בהמשכו של השיר 'השטן אומר', שחלקו הראשון צוטט בפתח רשימה זו:
כְּאֵב הֶעָבָר הַנָּעוּל מְזַמְזֵם
בְּתֵבַת הַיַּלְדָּה עַל הַשִּׁדָּה, מִתַּחַת
לִבְרֵכַת הָעַיִן הָעֲגֻלָּה, הַנּוֹרָאָה,
הַמְגֻלֶּפֶת וְרָדִים סָבִיב, שָׁם
הַתִּעוּב הָעַצְמִי מַבִּיט בַּצַּעַר.
חָרָא. מָוֶת. שֶׁיֵּלֵךְ לְהִזְדַּיֵּן הָאָב.
מַשֶּׁהוּ נִפְתָּח. הַשָּׂטָן אוֹמֵר
אַתְּ לֹא מַרְגִּישָׁה הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב?
נִרְאֶה שֶׁהָאוֹר נִשְׁבָּר עַל סִכַּת
הַלְּבוֹנָה הָעֲדִינָה, הַמְגֻלֶּפֶת
בִּשְׁנֵי צִבְעֵי עֵץ. אֲנִי גַּם אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ,
אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לִשְׁחוֹר הַשָּׂטָן
בַּתֵּבָה הַנְּעוּלָה. אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָם אֲבָל
אֲנִי מְנַסָּה לוֹמַר מַה קָּרָה לָנוּ
בֶּעָבָר הָאָבוּד. כַּמּוּבָן, הוּא אוֹמֵר
וּמְחַיֵּךְ, כַּמּוּבָן. עַכְשָׁו תַּגִּידִי: עִנּוּי.
אֲנִי רוֹאָה, מִבַּעַד הַשְּׁחוֹר הָרָווּי אֶרֶז,
לַהַב שֶׁל צִיר גָּדוֹל נִפְתָּח.
תַּגִּידִי: הַזַּיִן שֶׁל הָאָב, הַכּוּס שֶׁל
הָאֵם, הַשָּׂטָן אוֹמֵר, אֲנִי אוֹצִיא אוֹתָךְ.
דווקא המפגש עם הזעם מוביל להבחנה בהשתברות האור על גבי סיכת הלבונה העדינה. מבטה של אולדס מעמיק אף מעבר לזה, והיא מבחינה בכך שהסיכה מגולפת משני סוגי עץ – הדברים נחשפים לעיניה במלוא מורכבותם, היא אוהבת וזועמת גם יחד. אתייחס לשתי דוגמאות נוספות להתבוננות חושפת זו, שתיהן עוסקות ביחסה של המשוררת לאביה (מתוך הספר 'האב' שראה אור בשנת 1992). בשיר 'התרוממות' (עמ' 64) מפשיל אביה של אולדס את כותנתו וחושף את גופו הזקן והחולה בפניה – "לְפֶתַע הֵרִים אָבִי אֶת כְּתֹנֶת הַלַּיְלָה שֶׁלּוֹ, הִפְנֵיתִי / אֶת רֹאשִׁי אֲבָל הוּא צָעַק / שַׁר!, שֵׁם הַחִבָּה שֶׁלִּי, וְהִסְתּוֹבַבְתִּי וְהִסְתַּכַּלְתִּי". לאורך 33 שורות השיר מתבוננת אולדס בפרטי הפרטים של גופו ומתארת אותם. היא אינה חסה על עצמה או על הקורא, והשיר מסתיים, שוב, בהכרתה בכך שאל מול אימת חייה יש ביכולתה להציב את ההתבוננות החשופה המובילה אותה אל גרעין האמת: "הוּא יוֹדֵעַ / שֶׁאֶרְצֶה לִרְאוֹת, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֶמְצָא אוֹתוֹ / מוֹשֵׁךְ. אִם מִישֶׁהוּ הָיָה אוֹמֵר לִי אֵי פַּעַם שֶׁאֵשֵׁב / עַל יָדוֹ וְהוּא יָרִים אֶת כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲנִי אֶתְבּוֹנֵן / בּוֹ, בְּגוּפוֹ הָעֵירֹם, בִּבְלִיטַת / עֲטַרְתּוֹ הֶעָבָה, בְּאֵיבַר הַמִּין שֶׁלּוֹ / בְּתוֹךְ כָּל הַשֵּׂעָר הַכֵּהֶה הַזֶּה, אֶתְבּוֹנֵן בּוֹ / בְּאַהֲבָה וּבִפְלִיאָה דְּאוּגָה, / לֹא הָיִיתִי מַאֲמִינָה. אֲבָל גַּם עַכְשָׁו אֲנִי יְכוֹלָה / לִרְאוֹת אֶת פְּתוֹתֵי הַשֶּׁלֶג הַזְּעִירִים, לְבָנִים / וּכְחֻלִּים כֵּהִים, עַל בַּד הַכֻּתְנָה הַמִּתְרוֹמֵם / כְּפִי שֶׁהִבְטִיחוּ לָנוּ שֶׁיִּתְרוֹמֵם בִּשְׁעַת הַמָּוֶת, / וְהָרְעָלוֹת יִנְשְׁרוּ מֵעַל עֵינֵינוּ, אֲנַחְנוּ נֵדַע הַכֹּל".
בשיר העוקב בספר – 'התמונה שאני רוצה' (עמ' 66) – מתארת המשוררת איזו תמונה היא היתה רוצה שתהיה לה עם אביה. היא מאירה את התמונה ב'אור האכזרי' כדבריה, בו נחשפת הדיאלקטיקה של אהבה, שנאה, חיים ומוות המאפיינת את חווייתה – היא הייתה רוצה לינוק מן הגידול הממאיר של אביה (לינוק רעל? לינוק את מותו? את מותה?) כפי שיונקים משד: "רֹאשׁוֹ נוֹטֶה חַדּוֹת אֶל הַצַּד, / נָח עַל קָדְקוֹד רֹאשִׁי וְרֹאשִׁי / נִשְׁעָן עַל כְּתֵפוֹ, פָּנַי קְרוֹבִים / אֵצֶל הַגִּדּוּל הָרָאשִׁי כְּשִׂפְתֵי תִּינוֹק / מְנֻמְנָם אֵצֶל שַׁד הָאֵם. הָאוֹר / אַכְזָרִי, הַצְּלָלִים חַדִּים, אֶפְשָׁר לִרְאוֹת / אֶת קִמְטֵי הַגִּיל עַל פָּנֵינוּ / וְעֵינֵינוּ עֲצוּמוֹת – אֲנַחְנוּ נָחִים זֶה עַל זֶה, / כִּמְעַט יְשֵׁנִים"
ולסיום, נחזור לשיר 'השטן אומר':
זָוִית הַצִּיר מִתְרַחֶבֶת
עַד שֶׁאֲנִי רוֹאָה אֶת קַוֵּי הַמִּתְאָר שֶׁל
הַזְּמַן לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי, כְּשֶׁהָיוּ
נְעוּלִים בַּמִּטָּה. כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת
אֶת מִלּוֹת הַקֶּסֶם, זַיִן, כּוּס,
הַשָּׂטָן אוֹמֵר בְּרַכּוּת, בּוֹאִי צְאִי.
אֲבָל הָאֲוִיר סְבִיב הַפֶּתַח
כָּבֵד וְסָמִיךְ כְּעָשָׁן חַם.
הִכָּנְסִי, הוּא אוֹמֵר, וַאֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת קוֹלוֹ
נוֹשֵׁם מִן הַפֶּתַח.
הַיְצִיאָה הִיא דֶּרֶךְ פִּיו שֶׁל הַשָּׂטָן.
בּוֹאִי בְּפִי, הוּא אוֹמֵר, אַתְּ כְּבָר
שָׁם. וְהַצִּיר הָעֲנָק
מַתְחִיל לְהִסָּגֵר. הוֹ לֹא, אָהַבְתִּי
אוֹתָם, גַּם. אֲנִי מְהַדֶּקֶת
אֶת גּוּפִי חָזָק
בְּבֵית הָאֶרֶז.
הַשָּׂטָן יוֹנֵק אֶת עַצְמוֹ הַחוּצָה דֶּרֶךְ חוֹר הַמַּנְעוּל.
אֲנִי נִשְׁאֶרֶת נְעוּלָה בַּתֵּבָה, הוּא חוֹתֵם
אֶת הַמַּנְעוּל שֶׁצּוּרָתוֹ לֵב בְּדוֹנַג לְשׁוֹנוֹ.
עַכְשָׁו זֶה אֲרוֹן הַקְּבוּרָה שֶׁלָּךְ, הַשָּׂטָן אוֹמֵר.
אֲנִי בְּקֹשִי שׁוֹמַעַת;
ברובד הפשוט הפר השטן את הבטחתו ואולדס נותרת כלואה לבדה בתיבה. תהליך זהה עבר על פאוסט – לכאורה, הפר מפיסטופלס את את בריתו עמו, ומיד אחרי מותו של פאוסט הוא מצהיר: "שׁוּם תְּשׁוּקָה לֹא שָׂבַע, שׁוּם חֶדְוָה לֹא סִפֵּק, / דְּמֻיּוֹת חוֹלְפוֹת רָדַף עַד עַכְשָׁו" (עמ' 679). אולם, ברובד העמוק בריתם של אולדס ופאוסט עם השטן מתממשת – מפגשם עם צילם הוא ההופך אותם לשלמים. מה שנראה תחילה כהתמסרותו של פאוסט לניהילזם מוחלט, מתפתח לאורך סיפורו למפגש טעון ברגשות עזים, אהבה עמוקה (להלנה) ומפגש עם אושר נשגב. אלו מילותיו האחרונות, על פי קברו שהוכן בהוראתו של מפיסטופולס – "וּכְבָר אֲנִי חָשׁ עַל סַף אֹשֶׁר נִשְׂגָּב, / וְעֹנֶג עֶלְיוֹן מִן הָרֶגַע אֶשְׁאַב" (עמ' 678). גם 'השטן אומר' מסתיים בקבורה, וגם בו, לכאורה, נוטש השטן ומפר את הברית. אולם, ארבע השורות האחרונות בשיר אוצרות בתוכן, לדעתי, את מורכבות ועומק עמדתה הרגשית של אולדס – עמדה ממנה נובעת עצמתם הנדירה של שיריה. בריתה עם השטן – מפגשה עם הצל – מתממשת בעזות מבטה ובעצמת רגשותיה. אולדס חווה ומתארת דברים במלואם, עד קצותיהם, על השבור, האסור, המכוער, הנחשק והנאהב שבם.
וכך מסתיים השיר:
אֲנִי מְחַמֶּמֶת אֶת יָדַי
הַקָּרוֹת בְּעֵינֵי הָאֹדֶם
שֶׁל הָרַקְדָנִית –
הָאֵשׁ, הַיֶּדַע שֶׁהִתְגַּלָּה לְפֶתַע, עַל הָאַהֲבָה.
*גתה, י. ג. , פאוסט. תרגמה מגרמנית ניצה בן ארי. אוניברסיטת ת"א – ההוצאה לאור (2006).
Bly, R. (1991). The long bag we drag behind us. In J. Abrams & C. Zweig (Eds.). Meeting the shadow – The hidden power of the dark side of human nature. (pp.6-12). LA, CA: Jeremy P. Tarchers.
