ארבעה שירים (ומעט הרהורים) מתוך 'הלשון הגדולה של אמא' מאת דלילה מסל גורדון (הוצאת אבן חושן, 2015).

גיא פרל | 10/9/2015 | הרשמו כמנויים

בקיץ 1980

כְּשֶׁאִמָּא מֵתָה קִבַּלְנוּ, אֲחוֹתִי וַאֲנִי

חוֹבֶרֶת מַתְכּוֹנִים מִשְׂרָדִית בִּכְרִיכַת סְפִּירָלָה.

כְּשֶׁאִמָּא מֵתָה אֲנִי הָיִיתִי בַּת שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה

וְאִלּוּ אֲחוֹתִי, הַגְּדוֹלָה מִמֶּנִּי בִּשְׁנָתַיִם,

הָיְתָה כְּבָר נַעֲרָה צְעִירָה.

כְּשֶׁאִמָּא מֵתָה קִבַּלְנוּ אֲחוֹתִי וַאֲנִי

מַתְכּוֹן מֻדְפָּס לְעוּגַת קוֹרְנְפְלֶקְס.

מַתְכּוֹן לְעוּגַת קוֹרְנְפְלֶקְס -

אַחֲרֵי הָעוּגוֹת שֶׁל אִמָּא -

עוּגַת קוֹקוֹס, פַּאי רִבָּה, עוּגַת תַּפּוּזִים

וְגַם סְתָם דוּלְסֶה דֶה לֵצֶ'ה.

וְאַחֲרֵי זֶה, אַתֶּם מְבִינִים?

וְאַחֲרֵי הַחָרָא הַזֶּה (מוֹתָהּ שֶׁל אִמָּא)

הַחוֹבֶרֶת שֶׁהָיְתָה (אֵיךְ לוֹמַר אֶת זֶה וְלֹא בַּעֲדִינוּת?)

סוּג שֶׁל רֶמֶז (עָבֶה)

שׁמֶּשְַׁמעָו (כנַּרְִּאהֶ*)

מֵעַכְשָׁו, בָּנוֹת, אַתֶּן

לְבַד בָּעוֹלָם –

לָמותּ

אוֹ לבְִכּוֹת

אוֹ שְׁנֵיהֶם

* כַּנִּרְאֶה כַּנִּרְאֶה וְעוֹד פַּעַם כַּנִּרְאֶה (וְעִם כָּל הַזְּהִירוּת הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת).

מות אימה נוכח ברבים משירי ספרה של מסל גורדון. גם שירים שנכתבו יותר משלושים שנה אחרי מותה חושפים את השבר שהותירה אחריה בלכתה. בשיר 'בקיץ 1980', השלישי בסדר השירים בספר, מופיעה תגובה מורכבת שגווניה ניכרים בספר כולו – לאורך הבית הראשון נוקטת מסל גורדון במידה של קונקרטיות וריחוק, בבית השני מבצבצת ההכרה בשבר ועמה הזעם – אך הריחוק נשמר (ובין השאר מייצגת אותו הכנסת רכיבי השבר אל תוך סוגרים). רק בסופו של השיר נחשפת בפני הקורא השכבה הרגשית שדומה כי את הופעתה דחתה המשוררת ככל יכולתה.

השיר הבא אותו אביא - 'הייתה לה אם' – שהוא מן המרגשים בספר, עוסק לתחושתי בשורשיה המוקדמים של ההתמודדות המתוארת בחלקו הראשון של 'בקיץ 1980' – נעדרים ממנו לגמרי תיאורי רגש ובמרכזו תיאורי פעולה בלבד. זהו שיר שובר לב, משום שדווקא ההימנעות מן התיאור הרגשי וההצמדות המלאה לתודעת הילדה, מעוררים בקורא את מלוא חווית ההעדר.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

הָיְתָה לָהּ אֵם

שֶׁסֵּרְקָה אוֹתָהּ מִדֵּי יוֹם,

וְאֵינֶנָּה.

נוֹתְרָה לְלֹא אֵם.

אֶת מְגֵרַת הַלְּבָנִים

אִמְּצָה כְּחֵפֶץ מַעֲבָר -

פָּתְחָה וסָגְרָה,

וְלָבְשָׁה מִתַּחַת

לַתִּלְבֹּשֶׁת הָאֲחִידָה

אֶת הֶחָזִיָּה הַמְיֻתֶּמֶת

עַל נִצָּנֵי שָׁדֶיָהָ

וְיָצְאָה בַּבֹּקֶר

לְבֵית הַסֵּפֶר

מְסֹרֶקֶת.

התמודדות נוספת עם החלל שהותירה אחריה האם, המופיעה בשירים רבים בספר, הנה באמצעות יצירת קשר מפצה עם חומרים סימבוליים הקשורים לארכיטיפ 'האם הגדולה'. מרתק לראות כיצד שתי תגובות קוטביות זו לזו במהותן פועלות זו לצד זו – מחד, היאחזות ברובד הקונקרטי והתפקודי, ומאידך, צלילה אל השכבות העמוקות של הלא מודע הקולקטיבי. דוגמא לדבר ניתן לראות בשיר 'בתוך מֵי האִים'

אֲנִי בְּיוֹם שֶׁל שְׂרוֹכִים פְּרוּמִים.

עַד קְצוֹת הַנְּשָׁמָה.

כָּל כָּךְ עֲצוּבָה.

מִשְׂתָּרֶכֶת לְאִטִּי -

פְּרוּמָה.

בָּכִיתִי בִּזְמַן שֶׁלֹּא הֻגְּשָׁה לִי הַחֲבִיתָה

שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁתִּי בַּצִּימֶר.

רַק בְּחַמַּת גָּדֵר

הִתְאוֹשַׁשְׁתִּי בַּמַּיִם הַחַמִּים

(מְפִיצִים רֵיחַ שֶׁל בֵּיצִים סְרוּחוֹת)

הִרְגַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ מֵי שָׁפִיר

בְּתוֹךְ מֵי הָאִים -

אִמָּא שֶׁל הַטֶּבַע

(שֶׁל הַחֵלְכָּאִים וְהַנִּדְכָּאִים)

כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר לִי פַּעַם

עַל סוּבָּארוֹ יְשָׁנָה מְאֹד

שֶׁהָיְתָה לָנוּ.

אסיים רשימה זו בקטע מתוך השיר הארוך 'הלשון הגדולה של אמא', אשר דומה כי הותכו בו זו בזו שתי דרכי ההתמודדות עליהן עמדתי.

הֵכַנְתִּי קְצִיצוֹת עוֹף וְזוּקִינִי בְּרֹטֶב עַגְבָנִיּוֹת.

בִּזְמַן הַהֲכָנָה נִתְגַּלְּתָה בְּפָנַי תְּמוּנָה כְּבִזְמַן סֵיאַנְס

שֶׁל הַלָּשׁוֹן הַגְּדוֹלָה שֶׁל אִמָּא -

הִיא מִתְבַּשֶּׁלֶת לְאִטָּהּ

(רַק רֶגַע. לֹא רוֹצָה פֹּה שׁוּם אִי הֲבָנוֹת.

לָשׁוֹן שֶׁל פָּרָה כַּמּוּבָן, וְלֹא שֶׁל אִמָּא.)

הִיא מְחֻסְפֶּסֶת לְמַגָּע

וַחֲרוּטָה בְּמַעֲמַקֵּי לִבִּי כְּקַעֲקוּעַ

מִתּוֹךְ סֵפֶר הַמַּתְכּוֹנִים שֶׁל דָּלִילָה.

חָזַרְתִּי לִהְיוֹת כְּמוֹ יַלְדָּה

מְסַמֶּנֶת וִי לְיַד מַתְכּוֹן שֶׁאָהַבְתִּי.

התיאור מתחיל מעיסוק בפעולה הקונקרטית של בישול (את הקשר בין אכילה ובישול לבין חווית ההעדר פגשנו בשיר 'בקיץ 1980', ואכן בשירים רבים בספר מופיעים הבישול והאכילה כפעולות מפצות ומנחמות). אולם, השיר גולש אל פנטזיה מוזרה ביותר המעוררת את התחושה כי לפנינו טקס פגאני בו מוטמעת אל הסועדים איכותה של הפרה – מסמליה המובהקים של 'האם הגדולה'. בהומור האופייני לה (ושוב, תוך שימוש בסוגריים מרחיקות) מבקשת מסל גורדון להבהיר כי המדובר בחיזיון של פעולה קונקרטית, אך מיד לאחר מכן הוא קושרת בין הלשון לבין האם והעדרה החקוקים בליבה. איכות סימבולית דומה, הפעם ללא כל נסיון להסתירה או לעשות לה קונקרטיזציה, מופיע גם בשורותיו האחרונות של השיר:

הָיְתָה מִרְיָם שֶׁהֵכִינָה

תַּבְשִׁיל רֵיחָנִי וּמִסְתּוֹרִי

עִם שֶׁתֶן וְרֹק.

אֶת הַתַּבְשִׁיל הָאַדְמָתִי שֶׁרָקְחָה

אָכַלְנוּ כֻּלָּנוּ

בִּשְׁתִיקָה.