ביקור מורשת בפולין
פרופ. עמיה ליבליך | 5/8/2015 | הרשמו כמנויים
יצאתי לביקור חטף עם בני יובל ונכדתי גבריאל (15), לנשום את אירופה, שלפחות בזיכרוננו היא מקום קריר וגשום, אפילו בקיץ. הבחירה בפולין קשורה לרקע המשפחתי שלי, והרצון להציג מעט שורשים בפני נציגי הדור השני והשלישי במשפחתנו הישראלית הקטנה. קבעתי לי כמה משימות: מה לא - למחנות הריכוז. כבר עשיתי זאת פעם, והילדה ודאי תעשה זאת במסגרת בית הספר. יובל ייסע לבקר באושויץ בירקנאו בעצמו. ומה כן – לבקר מספר ציוני דרך יהודים ואתרים משפחתיים הנוגעים לחייהם של הורי, שכבר אינם בחיים. וכמספרת סיפורים מקצועית, לכל אתר סיפור משלו.
הורי עלו מקרקוב שבפולין בשנת 1936, אחרי תקופת אירוסים ממושכת מאוד שהסתיימה בנישואיהם עם השלמת לימודיהם האקדמיים הגבוהים בוינה, פראג וקרקוב. משפחתו של אבי ניצלה בזכות נדודיה לסיביר, שם גוייס אחיו הצעיר של אבי לצבא הרוסי. אותו בחור, קצין צעיר בשם נחום קורץ, נפל בקרב על שחרור וורשה. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי הכללי, אולם אבי, שהיה איש דתי, הבטיח להוריו הזקנים להעביר את גופתו לקבר ישראל. זאת עשה בביקורו במשלחת הצלה בפולין בשנת 1946. מאז קבור נחום בבית הקברות היהודי בוורשה. כשעסק בעניין זה, גילה אבי בבית הקברות הצבאי עוד קבר של חייל יהודי, והחליט להעביר גם את גופתו... השניים קבורים בחלקה קדמית של בית הקברות העתיק, מקום שכל ילדי ישראל היוצאים לביקורי מחנות פוקדים אותו. גילינו את הקבר 'שלנו' בעזרת המשגיח המקומי, ואמרנו קדיש. זו הייתה המשימה הראשונה.
משם הלכנו למוזיאון החדש "פולין", שעוסק בהיסטוריה היהודית בפולין, מוזיאון מרהיב וגדוש בפעילויות ובתצוגות במיטב המוזיאולוגיה העכשווית, שנבנה ממש בכיכר הזיכרון מול האנדרטה "בדמייך חיי" של רפפורט. אנו לומדים המון היסטוריה, אך הפואנטה של המוצגים במוזיאון ידועה: הפולנים אהבו את היהודים מאז ומעולם, ראו בהם אזרחים שווים, עזרו להם בזמן המלחמה, ומצטערים על שארצם התרוקנה מהם. נרטיב זה מופיע בעשרות צורות, כולל על שקיות הניילון של חנויות הדיוטי-פרי בוורשה המציירות מנורה (או שמא חנוכיה?) וכתובת "לשמר את המסורת היהודית בפולין" (בערך, השקית איננה אתי כאן...). אני מתקשה לקבל את הנרטיב הזה. כן... אבל... ובעצם לא.
משם צעדנו במסלול הקדושים היהודים בגטו, המסומן כולו באבני דרך וכתובות, דרך הבונקר המפורסם של מילה 18, ועד הכיכר הארורה, האומשלאגפלאץ, ממנה נשלחו ההמונים הלאה למחנות המוות. הולכים ומספרים לילדה, ששואבת את כל הפרטים כספוג, כל מה שנדע לספר. אני מסתירה דמעות ומצלמת כמו תיירת יפנית. כן, הייתי כבר כאן פעם ובכל זאת. שוב.
כשסיים אבי את האוניברסיטה ובית הספר לרבנות בתואר רב-דוקטור הציעו לו משרת רב בגדינייה, היא גדאנסק, עיר ואם בפולין. אמי, שעזרה לו בהכנת הדרשה שהוזמן לתת לניסיון, שינתה את גורלנו כשהכריעה: "איני רוצה להיות ראבעצען, אשת הרב. נעלה ארצה ותהיה מורה." כך עלו ארצה, יחידים ממשפחותיהם הגדולות, וההמשך ברור. אגב, תואר הרב נגנז, אבי מעולם לא השתמש בו אלא כאמתלה לבקר את אסירי המחתרות ולערוך להם ליל סדר בכלא הבריטי.
אחר כך בקרקוב, הלכנו עם מדריך שמתמחה ברובע היהודי, קאז'ימייז', זורק מונחים ובדיחות יהודיים, (למשל: "יהודי תמיד חושב לפני שהוא פועל, ופולני קודם פועל ואחר כך חושב. כמה חבל שאני פולני", הוא אומר) וחוזר על הנרטיב הפולני ביתר שאת: אנחנו היינו קרבנות כמו היהודים, אחינו. הוא מונה שבעה בתי כנסת שנותרו, ומוביל אותנו מאחד לשני בין המסעדות והמסבאות הממלאות איזור היפסטרים זה היום. באחד מבתי הכנסת, בית הכנסת הרמ"א, התחתנו הורי. עוד צילום לאלבום.
אחרי שהגענו לאנדרטת הכיסאות בגטו קרקוב, בכיכר הפינוי משם, ולבית החרושת של שינדלר (שעל סיפורו מספר המדריך שלנו גירסה לגמרי שונה), נפרדנו מהמדריך ואיתרנו בקלות ארבע כתובות פרטיות: הבית של אבי, הבית של אמי, חנות הבדים של סבתי מצד אמא. רוב אחיה ואחיותיה של אמי הושמדו, גם אימה, אך שמות הרחובות לא הוחלפו. אנו מצלמים. נדמה לי שפולנים מסתכלים עלינו מהמרפסת, מה אנחנו מחפשים כאן... ואתר הרביעי, הרומנטי מכולם - הגימנסיה העברית בה נפגשו הורי והתאהבו בגיל 16. הוא הגיע מהחיידר, ולא ידע לטינית ומתמטיקה. היא הייתה נערה ענייה ויתומה בת גילו, שהפכה למורתו הפרטית, וכך הלאה.
ובין לבין אכלנו אוכל פולני טעים מאוד, שתינו וודקה, שמענו מוסיקה עממית, וצעדנו ברחובות עתיקים ומקושטים כמו המוני תיירים מכל העולם. אירופה בחופשת קיץ! וגם אני. חברים ובני משפחה שואלים בארץ: נהנית? היה טוב? היה חם כמו פה? באמת כל כך זול שם? נו, טוב, גם לשאלות האלה אפשר לענות בנימוס.
