פלאים על הבמה
פרופ. עמיה ליבליך | 13/9/2019 | הרשמו כמנויים
ערב ביפו. ברחוב נושבת רוח קרירה. הימים התקצרו ואוירת סוף הקיץ חודרת סוף סוף את מסך החום והלחות.
אני יושבת בכניסה לאחד האולמות של הסטודיו למשחק ניסן נתיב ביפו. המקום מתמלא לאט לאט באנשים והתרגשות גדולה מורגשת בחלל. שולחן ההזמנות אינו מאוייש עדיין, אבל קל מאוד להבחין בשתי קבוצות ממתינים: הקבוצה הגדולה היא של בני משפחות השחקנים, קהל מגוון וצבעוני, הורים וסבתות, ביניהם ילדים קטנים, אחים ואחיות של השחקנים האמורים להופיע; וקבוצה קטנה של אנשי ונשות מקצוע המפעילים, תומכים או מתעניינים (כמוני) בתיאטרון ככלי חברתי-טיפולי. ישבו בקהל צעירים שחזותם אומרת שהם חריגים, מה שקוראים היום מאותגרים מנטלית וחברתית, ודאי חברים של השחקנים העומדים להופיע.
אני מחכה בשקט, סופגת את המראות והאוירה. על צג המוצמד לקיר חולפים צילומים של בני הקבוצה בתלבושות ירוקות, מעין תמונת מחזור של כיתה בוגרת בחינוך המיוחד. בגדיהם הירוקים מזכירים לי את הלבוש המקובל של העובדים בחדר ניתוח, בעולם הריפוי, האם במקרה, או שהייתה כאן כוונה? ההמתנה מתארכת, וקל לדמיין את ההתרגשות בפנים שגורמת לאיחור. כמה תקלות מסתתרות מאחר כל הופעה מלוטשת! אנשים מזהים מכרים ומשתפים זה את זה בהתרגשותם. בצפיפות שהתהוותה ניכרת דמותה של הבמאית שרה סיבוני, כשהיא חולפת במהירות בינינו, מהמזכירות לאולם ובחזרה, אומרת שלום בחיוך גדול למכריה, מטפלת במספר גדול של מעוניינים חסרי כרטיסים, ועוד משימות בלתי נגמרות שטרם הבכורה. יש לשתינו היסטוריית הכרות ארוכה, וכבר שנים אני מעריצה את ההתמדה שלה לעבוד בגבולות המצוקה, כמו להביא אור לעולמות חשוכים.
אנו עומדים לראות הצגה שהיא פרי של שלוש שנות השתלמות של קבוצת צעירים חריגים בתיאטרון, פרוייקט משותף של סטודיו ניסן נתיב, משרד הרווחה והביטוח הלאומי. ההצגה המקורית נכתבה על ידי המחזאי חנוך רעים – ונקראת "הדברים החשובים באמת – מסע בין כוכבי אל הילדות בעקבות הנסיך הקטן".
סוף סוף באולם, אני מרכיבה משקפיים ומתבוננת אל הבמה בדריכות. מה שקורה בשעה הבאה הוא ממש פלא על הבמה. הסיפור נחמד. קבוצת ילדים בירוק פוגשת מדען בשם אנטואן, שנרדם על גבי המכונה המוזרה שהמציא. בבגדיו – מכנסיי גברדין וגופיה לבנה - הוא מייצג את עולם המבוגרים התקין. (שחקן זה אליעזר שדיאל בוגר הסטודיו, דרך אגב, הוא מבוגר תקין, וכן עוד בוגר של הסטודיו רפאל שמשחק את אחד הילדים.) הילדים, עשרה צעירים בבגדיהם הירוקים, כל אחד ותכונתו וקולו, כל אחד במבנה גופו, הבעת פניו ותנועותיו המיוחדות, מעירים אותו ומבקשים שיתקן עבורם את המטוס שהם הביאו במזוודה, מטוס צעצוע, כמובן - כדי שיוכלו כולם להיכנס לתוכו ולעוף השמיימה. אנטואן מסרב, ואומר שהדבר בלתי אפשרי. בדיאלוג המתפתח משכנעים ה'ילדים הירוקים' את אנטואן שדבר אינו בלתי אפשרי אם רואים אותו דרך הלב, שבעולם הילדות הדימיון קובע ולא המדע. בעזרת חוכמת הילדים הוא זוכה בהתעוררות שנייה, ונזכר בפגישתו עם הנסיך הקטן לפני זמן רב, ובידיעה העמוקה כי בתבל כוכבים רבים ולכל אחד כוכב מיוחד משלו. הוא מסכים לתקן את המטוס ולאפשר לכולם לטוס בו – דבר שנעשה על הבמה בטכניקה פשוטה של פנס וצלליות על מסך לבן. וכך, בתמונה האחרונה יושבים כולם כולם במטוס וטסים לעולם התקווה, אל החלום שיהיה טוב יותר לכל אחד ואחת.
אין לי מילים לתאר את הרגשות שעלו בהצגה, ובעיקר את ההתפעלות מהמחזה, הבימוי והמשחק, המוסיקה והתלבושות. קל לדמיין מה כל זה עושה לצעירים שהופיעו על הבמה, לבני משפחותיהם, ולכל אחד מאיתנו שזכה להשתתף בחוויה. פשוט פלאים על הבמה.
אחר כך ישבתי על המדרכה בבית הקפה הצמוד לסטודיו וראיתי את "השחקנים" בבגדי חול, חלקם עם הוריהם, חלקם לבד. כל כך קיוויתי שחווית המשחק, ההשתתפות והתשואות אכן מעצימה אותם גם בחיי המציאות, וגורמת להם אושר, כפי שנראה היה על הבמה.
