"איש שֶׁחֻבַּר לו יחדיו ומשא תפילות רבות" - על ארכיטיפ הביתור בספר 'שירי תיבות שבורות' מאת אורי צבי
גיא פרל | 13/7/2015 | הרשמו כמנויים
"איש שֶׁחֻבַּר לו יחדיו ומשא תפילות רבות" - על ארכיטיפ הביתור בספר 'שירי תיבות שבורות' מאת אורי צבי תור (הקיבוץ המאוחד 2014, 47 עמ')
הרשימה ראתה אור ב'עיתון 77', גליון 383, יוני יולי 2015.
בזהירות רבה
אֲנִי חַיַּת עֶצֶב כְּשֵׁרָה לִשְׁחִיטָה.
פִּסּוֹת חַיִּים לְעוּסוֹת מִתְרַכְּכוֹת בְּפִי,
לִבִּי שׁוֹסֵעַ שֶׁסַע.
רְצוּעוֹת רְצוּעוֹת עוֹר גּוּפִי
מְעֻבָּד בְּיָדַיִם רַבּוֹת,
גְּוִילֵי נֶפֶשׁ גְּלוּלִים
בִּזְהִירוּת רַבָּה.
סוֹפְרֵי סְתָ"ם טוֹבְלִים אֶת קֻלְמוֹסֵיהֶם
רָצּוֹא וְשׁוּב
בִּקְסָתוֹת שֶׁל דָּמַע,
כּוֹתְבִים בִּי
תְּפִלּוֹת קְטַנּוֹת לִקְבֹּעַ לְמִשְׁמָר
בִּדְלָתוֹת חַיַּי.
(עמ' 25)
בשיר יוצא הדופן שלפנינו מציג עצמו המשורר כחיית עצב כשרה לשחיטה ואף מפליא לשזור תיאור פיזיולוגי של נסיבות העצב בנימוקים לכשרותו ההלכתית – העלאת גרה ושסיעת שסע. בהמשך השיר מבותר גופו, וחלקיו הספוגים בעצבותו משמשים להכנת תשמישי קדושה. בניסיון להבין שיר זה לעומקו, אתמקד במוטיב הארכיטיפי של הביתור העומד בבסיסו.
מוטיב הביתור עומד בליבם של סיפורים מיתולוגיים שונים בהם גופו של הגיבור עובר ביתור מלא או חלקי בדרכו לשינוי והתפתחות. במובן הפסיכולוגי, ניתן להבין את הביתור כמייצג תהליך בו מנגנונים ישנים מוחלפים במנגנונים מפותחים יותר - תהליך שיקום מביתור מוביל למצב בו קיימת אינטימיות בין הקרבה ללידה מחדש, בין סבל לטרנספורמציה. מסיבה זו, ביתור עומד בבסיסם של סיפורי בריאה שונים: ימיר במיתולוגיה האיסלנדית (שמבשרו נוצרה היבשה, מדמו נוצר האוקיינוס, מזיעתו האישה והגבר הראשונים וכן הלאה), אוראנוס במיתולוגיה היוונית (שבותר בחרמשו של בנו כרונוס כחלק מתהליך בריאת העולם), טיאמת במיתולוגיה הבבלית (אלת הים ואם האלים אשר מגופתה המבותרת יצר מורדוך, בנה, את השמים ואת הארץ) וקיימות דוגמאות נוספות (Ronnberg and Martin 2010). דומה שסיפור הביתור המפורסם מכולם הנו ביתורו של האל אוזיריס מן המיתולוגיה המצרית על ידי האל סת, אשר פיזר את גופתו המבותרת של אוזיריס על פני מצריים. האלה איזיס, אחותו של אוזיריס, מלקטת את החלקים ומחברת אותם, ואת איבר מינו שאבד בנילוס היא מחליפה באיבר מעץ. בראיה נוימניאנית, ביתורו וחיבור המחודש של אוזיריס מייצגים טרנספורמציה התפתחותית שעוברת דמותו, ובמרכזה טרנספורמציה של המיניות ותהליכי הפריון מן המימד הקונקרטי אל המימד הסמבולי (Neumann, E. ([1949]1995). גם בטקסטים היהודיים ניתן לראות עדויות לארכיטיפ הביתור - אזכיר את חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, העוסק אך הוא בתחיה והתחדשות ממצב מפורק, ואת ברית בין הבתרים, בה לא מבותר אדם, אך אף היא עוסקת במעבר ממצב מפורק לתחיה והתחדשות. וואלש (Walsh 1997) התייחס למוטיב הביתור בתהליכי הכשרת שמאנים בתרבויות שונות בעולם. מרכיב מרכזי בהכשרה יש לההתמודדות עם המוות. המוות הפיזיולוגי מייצג ומאפשר את מות האגו, מות המבנים הישנים, לשם יצירתם של מבנים נפשיים חדשים. מסיבה זו, פעמים רבות יכלול התהליך מרכיבים של מאמץ גופני חריג לצד הרעבה, מניעת שינה, וחשיפה לקור או חום קיצוניים. וואלש מביא שתי דוגמאות הממוקדות במוטיב הביתור, משתי תרבויות שונות ורחוקות זו מזו: בתרבות האיגלואיק האסקימואית, לפני שהשמאן יכול לרפא עליו לראות עצמו כשלד שקולף מעור ועצמות. יכולת זו מתפתחת הן באמצעות תרגילי דמיון וריכוז, והן באמצעות טקסים המדמים ביתור על ידי הרוחות. אצל הזינאקאנטקו, שבט אינדיאני מדרומה של מקסיקו, מאמין השמאן שהוא מבותר על ידי שדים או רוחותיהם של האבות הקדומים - עצמותיו עוברות ניקוי, הבשר מקולף, נוזלי הגוף מושלכים ועיניו נעקרות. אז מכוסות העצמות בבשר חדש ובמקרים מסוימים מוחלף גם הדם הישן בדם חדש.
נחזור אל השיר 'בזהירות רבה'. לטענתי, התהליך המתואר בו מהווה ביטוי מדויק של תהליך ביתור במובנו הארכיטיפי העמוק. בדומה לתהליכי הביתור שהצגתי זהו ביתור טרנספורמטיבי, ולא זו בלבד שאינו הרסני, הוא מהווה ביטוי להבשלתם של תהליכים נפשיים הכרוכים בקורות חייו ומכאוביו של המשורר - פיסות חייו המעובדות והמרוככות, ליבו השסוע, גווילי נפשו ודמעות צערו. חלקיו המבותרים של המשורר הופכים לתפילות ונקבעים כמזוזה שומרת בפתח מה שניתן לפרש כהמשך חייו. באופן אופייני לביתור ארכיטיפי מסתיים התהליך בהרכבה מחדש ומגמתו הנה התפתחותית.
מוטיב הביתור מופיע בשירים נוספים בספר, לדוגמא - "חֶדֶר לִפְנִים חֶדֶר, / יוֹרֶדֶת / הַמַּאֲכֶלֶת / בֶּטֶן. / אָדָם אֶל עַצְּמוֹתָיו / נֵאָסֵף, / הוֹמִים מֵעָיו עָלָיו / וְאֻכָּל." (עמ' 34); או "אִישׁ שֶׁחֻבַּר לוֹ יַחְדָּו וּמַשָּׂא תְּפִלּוֹת רָבוֹת" (עמ' 29). פעמים רבות מתוארת טרנספורמציית השבר והכאב להתפתחות וביטוי לכך ניתן לראות במוטיב התיבות השבורות ממנו נגזר שם הספר והוא חוזר לכל אורכו. דוגמא ברורה לדבר ניתן לראות בשיר החותם את הספר - "דָּבָר אַחֵר: / לָלוּשׁ שִׁמְרֵי עֶצֶב / לְהַנִּיחָם בַּתֵּבוֹת שְׁבוּרוֹת / הָא לַחְמָא עַנְיָה." דוגמא נוספת ניתן למצוא בשיר 'תיבות מנוקבות' (עמ' 9) בו מופיעים מוטיבים זהים לאלו המופיעים בשיר 'בזהירות רבה' – לשון קרועה, האספות, טרנספורמציה של דמעת כאב לכח מגן – "אַתְּ, אֲנִי וְתֵבוֹת מְנֻוקָּבוֹת בִּמְחוֹל שֵׁדִים סְחוּטִים. / בִּלְשׁוֹנִי הַקְּרוּעָה / מְגַשֵּׁשׁ לְאָסְפֵך, / אֵינֵךְ מַרְפָּה, / אוֹסֶפֶת אוֹתָנוּ אֶל כְּסוּת מִטָּתֵךְ. / לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ, נְטִיפֵי דִּמְעוֹתַיִךְ / נִצָּבִים הַלַּיְלָה כַּגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה / לִשְׁמֹר גְּבוּלֵנוּ". לקשר בין המשורר לאהובתו מרכיב מרכזי בתהליך האיחוי והריפוי. אולם, שלא כמו במיתוס של איזיס ואוזיריס איליו התייחסתי, בו ההיבט הנשי פועל כמאחה בלבד, בשיר זה, כבשירים רבים נוספים, הן הביתור והן האיחוי הנם תהליכים הדדים. דוגמא נוספת מצאתי בשיר 'טובל ומביט' (עמ' 14) שהוא מן היפים והמורכבים בספר. גם במרכזו עומדים קריעה והתמוססות – גם של השניים זה אל זו וזו אל זה. מרתק לראות כיצד הנפשות הופכות ארוגות זו בזו ואין להבחין עוד בין מכאובו של זה לאבלה של זו, התמוססותה של זו לנביעתו של זה, בדרך לריפוי הדדי -
זְאֵבִים חוֹרְצִים צִפָּרְנֵיהֶם בִּגְרוֹנִי, מְיַלְּלִים אֶת אֶבְלֵךְ.
אַתְּ הֵמַסְתְּ אֶת כְּלוֹּבֵי הַצַּעַר וַאֲנִי
טוֹבֵל וּמַבִּיט בְּיָמַיִךְ נִקְוִים.
מַעְיָנוֹת הַתּוּגָה שֶׁלָּךְ נוֹבְעִים בְּתוֹכִי
מִקְוֵה טָהֳרָה.
Neumann, E. ([1949]1995). The Origins and History of Consciousness. Princeton: Princeton University Press.
Ronnberg, A. & Martin, K. (2010). The Book of Symbols – Reflections on Archetypal Images. Koln: Tachen.
Walsh, R. (2007). The World of Shamanism – New Views of an Ancient Tradition. Woudbury, Minnesota: Llewelyn Publication.
