"צוּרָה, גּוּף, זִכָּרוֹן" - קריאה בספר 'צדו של המרחק' מאת ענת שרון בלייס.
גיא פרל | 25/12/2013 | הרשמו כמנויים
תקציר: עיקר המאמר יוקדש לשני שירים אשר אשת לוט עומדת במרכזם ובהם מציעה שרון-בלייס קול לדמות המקראית המושתקת, ופרשנות מרתקת לסיפור כולו לפיה דווקא המלח הוא הנותן גוף לזיכרון טראומטי שהושתק בהיותה בחיים. בהמשך המאמר אנתח מחזור בן תשעה שירים שנכתב במהלך תשעת חודשי הריונה של המשוררת, ואף בו ניתן להבחין באותו מאפיין של שירתה - קשב נדיר לחרישי וסמוי מן העין.
כבר בקריאה ראשונה בספר "צדו של המרחק" (קשב לשירה, 2013), משכו אותי שני השירים המוקדשים לאשת לוט (עמ' 29-30) אל תוכם בחבלי קסם. אשת לוט נתפסה בעיני כדמות מִשנית, חלשה ואימפולסיבית, שהפכה לדמות אילמת ופסיבית, והנה שני שירים עזי מבע הממיסים את המלח וחושפים רבדים בדמותה שלפנֵי ואחרי שקפאה על מקומה. בהמשך, הבנתי כי שני השירים, הנפלאים בעיני, יוצרים פתח כניסה אל הספר כולו. שני השירים שנכתבו מפיה של אשת לוט קשורים זה בזה ומשלימים זה את זה. הראשון מתאר את הדינמיקה היסודית של הפיכת עולם פנימי עשיר וסוער לגרגרי מלח, והשני מרחיב את היריעה אל ההקשר הזוגי שבו התקיימה. אתייחס עתה אל שני השירים.
אשת לוט (1)
גַּרְגְּרֵי הַמֶּלַח הִצְטַבְּרוּ בְּתוֹכִי
הֵכִינוּ אֶת תְּנוּעַת עֵינַי שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, כְּמוֹ תַּרְגִּיל,
הַשָּׁמַיִם מֵעָלַי הֶאֱדִּימוּ
חַיֶּבֶת הָיִיתִי לַעֲצֹר, לְהִסְתּוֹבֵב,
חַיֶּבֶת הָיִיתִי לְאַפְשֵׁר לְכָל הַמֶּלַח הַזֶּה
צוּרָה,
גּוּף,
זִכָּרוֹן.
אשת לוט כמעט ואינה נזכרת בסיפור המקראי וכחלק מצמצומה אף שמה אינו נמסר. במדרש מאוחר נמסר כי שמה היה עירית. כל שמסופר על נסיבות הפיכתה לנציב מלח הוא "ותבט אשתו מאחריו ותהי לנציב מלח" (בראשית יט כו). שלא כמו שרון-בלייס, פרשני המקרא המוקדמים לא העמיקו חקור במניעים שהובילוה להפנות מבט אל העיר הנחרבת. חלקם פירשו את הפיכתה לנציב מלח כעונש. רש"י סבר כי נענשה על קמצנותה בשעת אירוח המלאכים - "במלח מעטה ובמלח לקתה". הכלי יקר סבור כי דאגה לממונה ולכתובָּתה אחרי מותו של לוט ("ותבט אחרי"). פרשנים אחרים נמנעו אמנם מביקורת, אך לא ניסו להבין את דמותה לעומקה. סְפוֹרְנוֹ סבור כי התעכבה ולכן דבקה בה הרעה. רק אצל הרמב"ן מצאתי פירוש אמפתי - "נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה לאחריה לראות אם הולכות הן אחריה וראתה אחורי השכינה ונעשית נציב מלח".
שרון-בלייס בשירה 'אשת לוט (1)' מציעה התבוננות אחרת לגמרי - אשת לוט שבשיר היא בעלת עולם פנימי עשיר, והפניית מבטה אל העיר היא שיאו של תהליך פנימי מתמשך. טיבו של התהליך אינו מפורש, ויובהר יותר בשיר 'אשת לוט (2)', אך מרתק לחשוב מחדש על אשה שהמקרא אינו מזכיר אפילו בשמה, ובוודאי שאינו מתייחס לעולמה הרגשי, כעל אשה הנענית לקול פנימי המבקש לבוא לידי ביטוי. עוד לפני הפיכתה לנציב מלח, היתה עירית אשה מושתקת - הן מצד הסיפור המקראי, ייתכן שגם מצדו של לוט (והדבר עולה מן הסיפור המקראי העומד במרכזו של השיר השני) ואף מצד עצמה. הפיכתה למלח יכולה להיתפס כהנצחתה של השתקה זו, אך השיר מציע פרשנות חדשה ומרתקת - נציב המלח נותן צורה, גוף וזיכרון לכל מה שנצבר בה, ולפיכך מפר את שתיקתה.
אשת לוט (2)
אַתָּה זוֹכֵר אֵיךְ נִלְפַּתְנוּ זֶה בָּזֶה?
וְאַחַר כָּךְ הִצַּעְתָּ אֶת בְּנוֹתֵינוּ לֶהָמוֹן הַזּוֹעֵם.
לְנֶגֶד עֵינֶיךָ עָמַד אָז שְׁלוֹמָם שֶׁל הָאוֹרְחִים.
"עָשׂוּ לַהֵן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" הוֹסַפְתָּ וְאָמַרְתָּ,
וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ, זֶה בָּזֶה,
זֵעָתִי כְּבָר מְלוּחָה,
הַגּוּף דָּרַשׁ עוֹד.
"אַף פַּעַם לֹא מָצָאתִי אֶת הָרֶגַע הַמַּתְאִים לוֹמַר לָךְ,
שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.
אַתְּ יוֹתֵר מִדַּי דְּחוּסָה".
כַּמָּה טוֹב יֵשׁ בָּעֵינַיִם, שָׁעָה שֶׁהֵן מַבִּיטוֹת לְאָחוֹר.
לִבִּי נָדַם אָז,
עַכְשָׁו הוּא שָׁב וּפוֹעֵם.
בשיר 'אשת לוט (2)' נעשה צעד נוסף, והמשוררת, מתוך נפשה של אשת לוט, מבקשת להתמודד עם האירועים שקדמו למנוסה מסדום, ולמערכת היחסים הזוגיים. בבית הראשון בשיר מזכירה עירית אירוע קשה שהתרחש זמן קצר לפני חורבן העיר: לוט אירח בביתו את שני המלאכים המבשרים וכאשר דרשו אנשי סדום כי יוציאם לרחוב ויפקירם לאונס, מציע לוט למסור לידי ההמון את בנותיו הבתולות כתחליף: "... רק לאנשים האלה אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קורתי" (בראשית יט ח). הסיפור המקראי אינו מזכיר כלל את אמן של הבנות, ואין לדעת מה היתה תגובתה באותם רגעים. גם בשיר זה נכנסת שרון-בלייס בעורה ובקולה של אשת לוט, וחושפת תמונה מורכבת ומרתקת. הבית הראשון מעלה סיטואציה רגשית טעונה בקונפליקט בלתי נסבל: השניים לפותים זה בזה בנפש ובגוף - עירית אוהבת בכל לבה את האיש שלפתע מציע את בנותיהם להמון. הבית השני אינו המשכו של הראשון ונוצרת תחושה של קיטוע. על פי פרשנותי, אשת לוט לא עמדה ברגשות הסוערים והסותרים שהציפו אותה, ותהליך דחיסה רגשית שתחילתו ככל הנראה קודם לכן (כנרמז בשיר הראשון, והמיוצג כהצטברות המלח) - מגיע לשיאו. הקונפליקט החריף שבין האהבה לאישהּ, לבין הקושי לשתוק נוכח היבטים בהתנהגותו, מסתיים בקריסה דיסוציאטיבית פנימה. הן הקונפליקט והן ההתאבנות ההולכת וקרבה מתוארים בשיר בתמציתיות חריפה: "זֵעתי כבר מלוחה, הגוף דרש עוד". אולם, השיר הראשון מציע הבנה עמוקה של הקריסה, לפיה יש בה הרבה מעבר לניתוק ההגנתי - זו קריסה ובה מרכיב של שימור והנכחת הקול בנסיבות שלא הותירו כל דרך אחרת. עם שוך הסערה שב לוט אל עירית המאובנת והדחוסה, ולִבּהּ האוהב חוזר לפעום.
פרשנותה של שרון-בלייס לסיפור אשת לוט מצטרפת לפירושים מודרניים של המיתוס באוריינטציה פמיניסטית-פסיכודינמית של המיתוס. קוש-זוהר (2007)* מציינת כי "קריאה מחדש של מיתוסים מכוננים (re-vision) מאפשרת קריאה אחרת, הרואה במבטה האסור של אשת לוט לאחור פעולה אמיצה של מחויבות לזיכרון העבר, והתנגדות לצו פטריאכלי שרירותי הקובע את מחיקתו" (שם: עמ' 89). האקן (אצל קוש-זוהר 2007) מציעה קריאה פמיניסטית ביקורתית של סיפור לוט כמטאפורה להדרתן של נשים מעיצוב זיכרון העבר בתרבות. בדומה לפרשנות שמציעה לתפיסתי שרון-בלייס בשיר 'אשת לוט (2)', סבורה האקן כי אשת לוט מייצגת אשה מושתקת, אשר הטראומה והאובדן שחוו היא ומשפחתה נתפסים בעולם הפטריאכלי כתכנים הראויים להשתקה. בנוסף, בדומה לתפיסת ההתאבנות המופיעה בשיר הראשון כמתן גוף, צורה וזיכרון לתחושותיה של אשת לוט, והצעתי הפרשנית לשיר השני, לפיה יש מרכיב של שימור והנצחה בקריסה הדיסוציאטיבית, רואה קוש-זוהר (שם) בנציב המלח דווקא עדות וזכר למראֶה האסור שראתה אשת לוט, מראה אשר האל, כמייצג הסדר הגברי, העדיף להדחיק - עונש קולקטיבי, רצח המונים בהם ודאי גם חפים מפשע.
הקשב הנדיר שמייחדת שרון-בלייס לדמותה המושתקת והמאובנת של אשת לוט, הנו מאפיין מרכזי של שירתה. היא קשובה לחרישי וסמוי מן העין - "קְנֵה מִדָּה שֶׁל יוֹנֵק דְּבַשׁ, שֶׁחֲרִישִׁיוֹת כְּנָפָיו בְּחַלּוֹנִי/ הִיא תְּפִלָּה" (עמ' 53). באמצעות הקשב המדוקדק, חושפת שרון-בלייס רבדים של רגש ורוח המתקיימים בעולם ובתוכה.
דוגמאות נוספות לכך אביא מתוך המחזור היפהפה בן תשעת השירים, כנגד תשעת חודשי ההיריון - 'חול' (עמ' 13-15). הפעם, במרכז ההתבוננות עומדת המשוררת הנושאת את בנה בבטנה, ואליו היא כותבת. השיר הראשון במחזור נפתח בשורות "תָּאֵר לְךָ, אֲנַחְנוּ בְּסַךְ הַכֹּל/ אַרְמוֹנוֹת שֶׁל חוֹל./ רַק מִלִּים סוֹכְכוֹת מֵעָלֵינוּ, כִּירִיעָה שֶׁל בַּד בְּיוֹם לוֹהֵט." בתחילת ההיריון נותר הקשב קרוב אל הגשמי, אל החול, אל המלח כפשוטו. אולם ככל שמתקדם התהליך, נהֱרות ומתפתחות בתוכה האהבה והקדושה - "הַגּוּף מִתְעַגֵּל./ הַבְּרָכָה מְצוּיָה בַּסָּמוּי מִן הָעַיִן" (שיר מס' 4). משיר לשיר, מחודש לחודש, הולכת ומתאפשרת הכניסה אל הרבדים החבויים. בשיר מס' 5, למשל, מתוארת תנועתן הסמויה מעין של שתי התודעות זו אל עבר זו - לִפְנֵי הַשָּׂפָה, לִפְנֵי הַשֵּׁמוֹת, לִפְנֵי הַמְרָאוֹת,/ עֵינֶיךָ מְגַשְּׁשׁוֹת אֶל זִכָּרוֹן, כְּנַחַל/ הַהוֹלֵךְ אֶל יָם, שָׂם אֲנִי שׂוֹחָה,/ סוֹפֶרֶת יָרֵחַ וְעוֹד יָרֵחַ עַד שֶׁיִּמְלְאוּ תִּשְׁעָה".
בשיר התשיעי והאחרון חוזרת המשוררת אל מוטיב החול, אך עתה, בסיומו של התהליך, כפי שאצל עירית זיהתה המשוררת את פעימת האהבה במלח, היא מזהה את פעימתה בחול - "תָּאֵר לְךָ, אֲנַחְנוּ בְּסַךְ הַכֹּל אַרְמוֹנוֹת שֶׁל חוֹל/ זֶה רַק הַלֵּב שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַהֶבְדֵּל". בשיר 'עוד חול' (עמ' 17) שנכתב אחרי הלידה, חוזרת שרון-בלייס להקשיב לפלא הנחשף בגשמי היומיומי - "תָּאֵר לְךָ, אֲנַחְנוּ בְּסַךְ הַכֹּל אַרְמוֹנוֹת שֶׁל חוֹל/ וּבְכָל זֹאת אֲנִי עוֹטֶפֶת אֶת חַדְרְךָ בְּאֵדִים/ לְעֵת עֶרֶב,/ לְהָקֵל אֶת מְצוּקַת הַנְּשִׁימָה,/ וּלְעֵת בֹּקֶר,/ מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ, שֶׁהַחְזָרַת נִשְׁמָתוֹ בַּחֶמְלָה/ וְעָשִׂיתָ שְׂפָתֵנוּ רַכָּה".
הקשב לנשגב הצפוּן ביומיומי מופיע גם בשיר ללא כותרת בעמ' 56 – "בְּרַכֶּבֶת מִתֵּל-אָבִיב לְחֵיפָה, צִדּוֹ שֶׁל הָאֵינְסוֹף/ לוֹכֵד אֶת עֵינַי" הצירוף הדומה שאף ניתן כשם לספר - "צִדּוֹ שֶׁל הַמֶּרְחָק" - מופיע בשיר ללא כותרת החותם את הספר (עמ' 68). השוואה בין שני השירים שבהם מופיע הצירוף מעוררת את התחושה כי המשוררת אינה נותרת מאזינה פסיבית - כפי שבמחזור 'חול' מוביל הקשב ללידה, בתנועה שבין שני הצירופים הדומים הופך הקשב לנביעה:
"מִתְבּוֹנֶנֶת בִּפְקַעוֹת הַכֻּתְנָה הַלְּבָנוֹת./ מַמְתִּינוֹת שֶׁתָּבֹאנָה הַיָּדַיִם/ לִקְטֹף.// "כַּמָּה הִסְפַּקְתִּי... כַּמָּה עָלַי לְהַסְפִּיק..."// כַּמָּה אֵין זֶה חָשׁוּב/כְּלָל// שֶׁקֶט/ צִדּוֹ שֶׁל הַמֶּרְחָק נִשְׁפַּךְ מֵחֵיקִי".
*קוש-זוהר, ט' (2007). לזכור או לשכוח: (או) פוזיציות ממוגדרות. תיאוריה וביקורת, 30: 89-109.
המאמר ראה אור לראשונה ב'עיתון 77 - הירחון לספרות אמנות חברה וביקורת', גליון 371-372, נובמבר-דצמבר 2013.
