על נצחונה הפואטי של ציפור – קריאה בספרה של מירלה משה-אלבו 'קילו ברזל קילו נוצות'

גיא פרל | 4/12/2016 | הרשמו כמנויים

על נצחונה הפואטי של ציפור – קריאה בספרה של מירלה משה-אלבו 'קילו ברזל קילו נוצות'

עריכה: טל ניצן. 'ספרי עיתון 77', 2016, 120 עמ'

זהו השיר הפותח את הספר:

עִזְבִי שֶׁאַתְּ רַק צִיּוּר צִפֹּור עַל בּוּל דֹּאַר.

דַּמְיְנִי שֶׁאַתְּ

חָגָה בְּתוֹךְ חֶדֶר

נֶגֶד כִּוּוּן הַזְּמַן

יוֹצֵאת דֶּרֶךְ חַלּוֹן

עוֹלָה לַשָּׁמַיִם שֶׁמֵּעַל לַשָּׁמַיִם

אֶל הַיָּם הָאַלִּים שֶׁל

יַלְדוּתֵךְ. אַתְּ רוֹצָה

לְהַגִּיד. אַתְּ מְצַיֶּצֶת. אַתְּ מְנַקֶּרֶת

בְּבַרְזֶל אָבִיךְ.

שיר זה מסמן, לתפיסתי, את נקודת המוצא הרגשית לספר כולו – מופיעה בו המשאלה לפרוש כנפיים ולהמריא אל השמים שמעל לשמים, אולם, היא נתקלת במגבלות קשות. נתקלת בברזל. המתח בין המשאלה למגבלה מתקיים כבר בדימוי הפותח את השיר (והספר) בו מדמה הדוברת עצמה לציפור על בול דואר – היא מבקשת לעוף ולהגיע למענה, אך היא אינה ציפור ממשית והיא מתקיימת במרחב מוגבל ודו-מימדי. הדוברת מבקשת להניח למגבלה ולדמיין מעוף משוחרר, אך היא מגיעה אל מחוזות הילדות האלימים והמגבלה שהופיע בפתיחת השיר גם חותמת אותו: התחושה הקשה המתקבלת היא כי הילדות האלימה בצילו של אב פעלה ועדיין פועלת כנגד היכולת לעופף ולדמיין.

המתח בין ההמראה המשוחררת לבין מגבלת הברזל כנגדו היא חותרת עומדת בבסיסו של הספר כולו. אקדים ואומר כי את ספרה של משה-אלבו בשלמותו אני קורא כניצחונה הפואטי של הציפור, אשר שירתה פורצת וממריאה לגבהים של חופש, פראות ורגש. אך עוד לפני שנעקוב אחרי מעוף המשוררת, ואחרי גוש הברזל שהיא ממשיכה לנקר ולשאת בכנפיה, נתמקד בשירי השער הפותח את הספר – 'אבא וארבעים השודדים'. במלאכת מחשבת של כתיבה מתארים שירי השער הפותח את מסלול ההמראה, או נתיב הבריחה, של הציפור מן הניקור העקר בברזל האב. בריחה מפורשת כזו מופיעה באחד משירי המחזור (עמ' 19), ממנו גם לקוח שמו. השיר מופיע כהמשך לשיר שבו מבקרת הדוברת את אביה בבית החולים – "מַדְבֵּקָה עַל הַדֶּלֶת הָאוֹטוֹמָטִית בְּבֵית הַחוֹלִים: / סֶסָמִי בע"מ – / אֲנִי מְחַטְּאָה אֶת הַיָּדַיִם וְנִמְלֶטֶת / מֵאַבָּא, / מֵאַרְבָּעִים הַשּׁוֹדְדִים."

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

אם כן, לתפיסתי, השיר הראשון בספר עוסק באב הברזל ובאופן בו הקשתה ועדיין מקשה ילדות בצל אב שכזה על היכולת לדמיין. אחריו מופיע שיר קצר העוסק באם, אשר דומה כי לא הצליחה לגונן על הדוברת מפני אביה, ובשיר השלישי בספר – 'ברזל' (עמ' 10) - חוזרת משה-אלבו אל דמותו הברזלית של האב. מתואר בו מפגש מתסכל ומשפיל בין הילדה לאביה. האב מבקש מן הבת שתביא לו מפתח שוודי מארגז הכלים, אך היות והיא אינה יודעת כיצד נראה מפתח שוודי ולא העזה לשאול, היא מושיטה לאב כלי אחר. האב מתפרץ – "לֹא אָסַף אוֹתָהּ בְּיָדָיו הַגְּדוֹלוֹת וְהִסְבִּיר זֶה מַבְרֵג / זוֹ מַקְדֵּחָה מֹתֶק זֶה מַפְתֵּחַ שְׁוֶדִי / לֹא – / דָּפַק אֶת הָרֹאשׁ בָּרִצְפָּה וְגִלְגֵּל עֵינָיו לַשָּׁמַיִם / מֶה עָשִׂיתִי שֶׁהֵבֵאתָ לִי יַלְדָּה כָּזוֹ." בסיומו של השיר, שוב נקשרת דמותו הקשה והמתנכרת באיכותו הקשה של הברזל – "אֲבָל אַרְגַּז הַכֵּלִים נוֹתַר סָגוּר / בְּבִטְנוֹ מַפְתֵּחַ שְׁוֶדִי. לוֹחֵשׁ / כְּאֶפְעֶה צָהֹב / בְּמִכְרוֹת סְתוּמִים שֶׁל בַּרְזֶל."

במרכז השיר החותם את המחזור (עמ' 20) עומד חלום שניתן להתייחס אליו כאל 'חלום איניציאלי' – החלום הראשון המובא לטיפול. חשתי כי בדומה לחלום איניציאלי, מצביע גם שיר/חלום זה המופיע בשער הפותח את הספר, על הנושאים והתהליכים העקריים בהם עוסקת הנפש ואשר עתידים להפרש בהמשך התהליך. וזו תמונת החלום - "בַּחֲלוֹם נָשָׂא אָבִי הַחַי /אֶת אָבִי הַמֵּת עַל כְּתֵפָיו / אֵיךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ שָׁאַלְתִּי אֶת הַחַי / גְּרוֹנִי הָיָה חָנוּק." על פי הפירוש שאציע לשיר-חלום זה, הוא מתאר שני היבטים של דמות האב הפנימי, אשר חלק ממנו מת וחלק ממנו עודו חי. הקושי הגדול העולה מן החלום הוא אותו קושי שפגשנו בשיר הפותח את הספר – החלק המת מכביד ומעיב על החלק החי. השיר/חלום מסתיים, לתפיסתי, בהדגמת הקושי להשתחרר מן האב הפרסונלי המשפיע על שני היבטיו של האב הפנימי - "אֵיךְ אַתָּה מַרְגִּישׁ שָׁאַלְתִּי שׁוּב / אֲבָל הָאַכְסַדְרָה מוּאֶרֶת – הֵעִיר אוֹתִי הַקּוֹל / וְהָאָב הַחַי חַי וְהַמֵּת מֵת / וּכְמוֹ תָּמִיד אִישׁ מִשְּׁנֵיהֶם לֹא רָאָה.".

הקדמתי וציינתי כי המחזור הפותח מהווה מעין הקדמה לכל מחזורי השירה הבאים אחריו, בהם מתרחש מעוף ציפור פואטי יוצא דופן באיכותו. דומה כי דווקא אל מול המגבלה והקושי עמו נאלצה ועודה נאלצת להתמודד, פתחה משה-אלבו יכולות מעוף דימיוני מרהיבות – היא מפנטזת, משוחחת עם גלריה של דמויות ספק-דמיוניות, כותבת מתוך דמויות הטרונימיות ומפליאה בתיאורים רוויי הומור, רגש, ומיניות. תקצר היריעה מלהציג כאן את כל אלו, ולכן אדגימם בלבד.

שמו של המחזור השני בספר הוא 'אנואר', וכקודמו הוא עוסק בשנות הילדות וההתבגרות של המשוררת, אולם מופיע בו שלב נוסף בתהליך ההמראה והבריחה – 'אנואר' היא אלטר-אגו של הדוברת, מעין חברה דמיונית. מאלימות האב ואוזלת ידה של האם ממריאה משה-אלבו פנימה, והיא חווה ומתארת את קורות ילדותה ונעוריה דרך דרך מערכת היחסים העמוקה והפרועה בינה לבין אנואר – "וּמַה יָּכֹלְנוּ / בַּהִצְטַלְּבֻיּוֹת הָהֵן כְּשֶׁהָיִינוּ בְּנוֹת אוֹתוֹ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה / בִּנְקֻדַּת הִפּוּךְ הַקַּיִץ, / אֶלָּא לַהֲזוֹת / עַל סֶנְט פֶּטֶרְסְבּוּרְג נִבְלַעַת בַּשֶּׁלֶג, עַל / עֵצִים בּוֹעֲרִים בְּסִפְרִיּוֹת הַרְוַארְד הַנִּרְחָבוֹת, / לִתְלֹשׁ טַוָּסִים / מֵחַרְסִינַת הָאַמְבָּט, שֶׁיַּחְלִיק הָעוֹלָם / לֹא אִכְפַּת לָנוּ. לְנַקֵּב / אֶת הַפְלֵר דֶה-לִיס בֵּין הָרַגְלַיִם כִּי / אֵין חַמָּה לִפְנוֹת אֵלֶיהָ אֶלָּא חֲרוֹן-תָּמִיד // שֶׁמִּפָּנָיו הָיִינוּ נְסוֹגוֹת לַחֶדֶר / וְאָנוּאָר הִצִּיעָה טָפֶּט עֲנָק שֶׁל נוֹף / שֶׁיַּעֲשֶׂה לָנוּ אֲגַמִּים בָּעֵינַיִם" (עמ' 28).

יש להבחין בכך שגם כאשר היא מרחיקה ומגביהה במעופה ומתרחקת מן החדר הסגור, מבית החולים ומן הניקור בברזל האב - ניתן לפגוש בשירתה של משה-אלבו עצב, כאב ובייחוד ספק באפשריותם של יחסים ואהבה. גם בשמו של הספר, הלקוח מתוך השיר ללא שם בעמ' 54, מסתתר אותו ספק ביכולת להשתחרר מהשפעתו הקשה והמקשה של הברזל. כך נפתח השיר – "אֵיךְ אֶקְרָא לְיָדֶיךָ / יָדֶיךָ אֵיךְ אֶקְרָא לָהֶן / אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר // קִילוֹ בַּרְזֶל קִילוֹ נוֹצוֹת כְּמוֹ חִידוֹת יָדֶיךָ". לאורך השיר מתמסרת הדוברת לידיים הגבריות ובסיומו נותרת התחושה כי המגע עם ידי הנוצות אפשרי, אך עשוי להיות מוגבל וזמני – "אֶל הַמֻּגְזָם אֶל הַמֻּחְלָט / אֶל הַמֻּשְׁאָל / שֶׁקָּרָאתִי לוֹ יָדֶיךָ".

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

אותו ספק, ואותו הכרה בזמניות ושבריריות האהבה מופיעים בשירים רבים נוספים, לדוגמא – "הִיא שָׁרָה / לְעֵינֵיהֶם הַמְּפֻיָּחוֹת שֶׁל הַגְּבָרִים /מִלִּים כְּמוֹ טַבְּעוֹת עָשָׁן הִסְתַּלְסְלוּ / סְבִיב הַזַּיִן שֶׁלָּהֶם / אֵבֶר פוֹר אֵבֶר / הִיא שָׁרָה שִׁירֵי אַהֲבָה לְאַבָּא / שֶׁהִכָּה אוֹתָהּ / בְּמַקֵּל / בְּסַרְגֵּל / וְכֻלֵּי // מִישֶׁהוּ הִצִּיעַ לָהּ וִיסְקִי וְאָסַף אֶת פָּנֶיהָ / אֶל צַוְּארוֹן חֻלְצָתוֹ הַלְּבָנָה וְשׁוּב / הֶאֱמִינָה שֶׁזֶּה בַּיִת אֲבָל / בְּמִכְנָסָיו הִזְדַּקֵּף רַק מַחֲנֶה אֲרָעִי" (מתוך השיר ללא שם בעמ' 98). כדוגמא נוספת אביא את השיר השביעי במחזור השירים 'מלח' (עמ' 64) – "כְּשֶׁהָלַכְתָּ / שָׁכַבְתִּי לְרֹחַב הַמִּטָּה / נִזְכַּרְתִּי בַּפַּעַם הַהִיא / כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה / וְהִשְׁאַרְתִּי אֶת הָאוֹפַנַּיִם / שְׁכוּבִים עַל הַכְּבִישׁ / שְׁעוּנִים עַל הַמִּדְרָכָה // וְאֵיךְ דָּרְסָה אוֹתָם / מַשָּׂאִית".

אסיים את הרשימה בשיר העשירי במחזור 'מלח' (עמ' 65). גם בו עומד על כנו המתח בין המשאלה למגבלה שהתייחסתי אליו בפתח הרשימה, המתח בין היכולת לאהבה לבין הספק המתמיד לגבי אפשריותה, בין מרחבי הדמיון והרגש הנפרשים בעושר נדיר בשירתה של משה-אלבו, לבין הספק המריר, ותחושת הסכנה, המהווים אף הם חלק בלתי נפרד ממנה.

לְגַלּוֹת שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתְךָ

כְּמוֹ לְגַלּוֹת חָמֵשׁ שְׁמָשׁוֹת בַּשָּׁמַיִם

בּוֹא נַשְׁאִיר אֶת זֶה כָּכָה

אַרְבַּע שְׁמָשׁוֹת נוֹסָפוֹת

זֶה יוֹתֵר מִמַּסְפִּיק.

הרשימה ראתה אור בגליון 391 של 'עיתון 77'