לְהַרְכִּיב מֵהַשְּׁבָרִים אֲגַרְטָל - קריאה בספר 'משמרות שפיות' מאת מעין שטרנפלד
גיא פרל | 22/11/2016 | הרשמו כמנויים
לְהַרְכִּיב מֵהַשְּׁבָרִים אֲגַרְטָל - קריאה בספר 'משמרות שפיות' מאת מעין שטרנפלד (פרדס, 2016, 44 עמ')
את שיריה של מעין שטרנפלד דימיתי לפקעות קטנות, פשוטות וחלקות מראה לכאורה – שרק אחרי פקיעתן מבין הקורא איזו תחושת חסרון וצער אצרו בתוכן. זאת ועוד, שיריה של שטרנפלד קצרים ומהודקים, כך גם הספר כולו, והדבר מעמיק את את תחושת החסר וההתמעטות. בכותבה על המקום המצטמצם, שטרנפלד אינה מכבירה מילים, והקורא סופג את שיריה יחד עם השתיקה המקיפה אותם.
דוגמא לדברים ניתן לראות בשיר הנפלא 'כמו ים' (עמ' 17) בו מופיעים בזה אחר זה חמישה דימויים ימיים: "בְּבִטְנִי לִוְיָתָן בּוֹלְעָנִי. // אֲנִי חַיָּה / בְּמַחְסוֹר תְּמִידִי / שֶׁל שֵׁשׁ / זְרוֹעוֹת תְּמָנוּן. // בֵּין רַגְלַי גְּדֵלָה / בְּתוּלַת יָם עַל גְּלוּלוֹת. // אֲנִי יוֹדַעַת, / לְעִתִּים לְשׁוֹנוֹת הֵן חַכּוֹת / וּבְכָל זֹאת בּוֹלַעַת. // סְפִינָה חוֹלֶפֶת בִּי. / עִם שֹׁבֶל הַמַּיִם / גְּדֵלָה הַחֲרָדָה / מִפְּנֵי שְׂרִיטַת הָעֹגֶן."
שטרנפלד נוטלת את אחד הסמלים המובהקים לגודל, מרחב ועושר אין סופיים, ודווקא בו מוצאת צורות שונות של חוסר, כאב, התמעטות וגעגוע. הפער הזה שבין המשמעות האסוציאטיבית הראשונה, לבין אופיים של הדימויים, מעניק לשיר את עצמתו. הדברים בולטים במיוחד בבית השני והחמישי – הדוברת חיה בחסרונן של שש זרועות, לא רק שתיים, והמראה מרחיב הלב של ספינה מפליגה בים מוביל דווקא אל חרדה מפני שריטת העוגן הבלתי נראה.
בבית הראשון בשיר מתואר 'לוויתן בולעני ' - אף הוא דימוי לחוסר גדול כל כך עד כי אין להשביעו.
דימוי דומה מופיע בשיר ללא שם בעמ' 38, שהוא מן השירים המרתקים בספר - הפעם הדוברת היא דג:
"הַשָּׁנָה / בְּעֵת תַּשְׁלִיךְ / הָיִיתִי דָּג. // הַלֶּחֶם הַזֶּה / הוּא בְּשָׂרִי / וְלֹא אֵדַע שֹׂבַע. // הַלֶּחֶם הַזֶּה / הוּא בְּשָׂרְךָ. / הָבָה נִרְעַב. // הַלֶּחֶם הַזֶּה / הוּא בְּשָׂרוֹ. / בּוֹא נַאֲמִין / וְיָבוֹאוּ בָּנוּ מַסְמְרִים."
היות ונקודת הפתיחה לשיר מתרחשת בעת תשליך, ברובד הפשוט עולה האפשרות כי הדג ישבע משפע פרורי הלחם שיטילו המתפללים אל המים. אולם, בדומה לשיר 'כמו ים', גם כאן מתואר חוסר ההולך ומחריף אל מול הנסיונות הכושלים למלאו. זאת ועוד, האופן בו מתפתח השיר מעלה את האפשרות כי ברובד הסימבולי הדוברת ניזונה מן החטאים אותם מסמלים פרורי הלחם המוטלים מכיסי המתפללים אל המים, ואולי זו אחת הסיבות לרעבונה הנמשך. אפשרות זו נתמכת על ידי ההקבלה המתפתחת בין הדוברת לבין ישו (מהלך מרתק לשיר שהתחיל דווקא במנהג התשליך היהודי) שקיבל על עצמו את חטאי מאמיניו. ישו אינו מוזכר בשיר מפורשות אך שלושה בתים מבוססים על מילותיו הידועות "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי" (מתי כ"ו 26), הדג המופיע בתחילת השיר הוא מסמליו המוכרים של ישו ('איכטיס'), וכמובן שמוטיב הצליבה. שוב, כמו בשיר 'כמו ים', מהלכים שונים שעשויים היו להוביל לתחושת מלאות מסתיימים בצמצום וכאב.
יש ותנועת התרחבות ומילוי החסר, אם היא מתאפשרת, כרוכה בהרמת מבט אל השמים – "אֵין יָם בִּירוּשָׁלַיִם. / אֲבָל הַשָּׁמַיִם כְּחֻלִּים, / פְּתִיתֵי שֶׁלֶג הֵם קֶצֶף גַּלִּים, / יְרוּשָׁלַיִם עִיר אַדְוָה. / כָּאן אֲפִלּוּ הַיָּם / בָּא מִלְּמַעְלָה." ('ים בירושלים', עמ' 39). גם בשיר 'אנטוורפן' (עמ' 11) מהווים השמים מקור לנחמה ברגע של חסרון אם – "אָחִי / הִצְבִּיעַ מַעְלָה / אֶל כָּל אֵם קְדוֹשָׁה שֶׁרָאָה. // וְאִלּוּ אֲנִי נָשָׂאתִי / עֵינַי בִּשְׁאֵלָה / כַּמָּה אִמָּהוֹת צָרִיךְ / כְּדֵי לְהַחְלִיף שָׁמַיִם."
שמו של הספר, 'משמרות השפיות', מעיד לדעתי על תפקידה המרפא של השירה בחייה של שטרנפלד, שהיא גם בבליותרפיסטית במקצועה. יחד עם זאת, כמוטו לספר, עוד לפני השיר הראשון היא מביאה כתזכורת את השורות " וְקוֹרֵא שֶׁשִּׁיר נִרְדַּם בַּשְּׁמִירָה", כמעין אזהרה למגבלות כוחה של השירה. ובכל זאת, אחתום את הרשימה בשיר הפותח את הספר ולדעתי מבקש להעיד על אופן פעולתן של 'משמרות השפיות'
כְּשֶׁנִּשְׁבֶּרֶת כּוֹס,
הִיא מִתְעַקֶּשֶׁת
לְהַרְכִּיב
מֵהַשְּׁבָרִים
אֲגַרְטָל
הרשימה ראתה אור ב'עיתון 77' גליון 391
