על הניסים
שושנה וגבריאל | 19/12/2009 | הרשמו כמנויים
היא: עם התקדמות ההריון גוברת ההתרגשות שלי וגם הכאבים בגב התחתון והחששות מפני הבאות. החיים החדשים שנמצאים אצלי בבטן כבר יודעים לבעוט ולתפוס יותר ויותר מקום בעולם. בינתיים הבעיטות האלה מרגישות בעיקר נעימות, אבל אני כבר חושבת על הבעיטות החזקות יותר שבועט כל אחד מאיתנו ומן הסתם יבעט גם הצוציק שלי. ובערך על זה רציתי שנכתוב היום, על איך שכל אחד מוכרח לתפוס מקום ועל איך שההתנגשויות של החיים האחד עם השני כואבות. אלא שלא במלחמת תפיסת המקום של הקטנצ'יק רציתי להתמקד. רציתי להתמקד במלחמת תפיסת המקום של כולנו. ובקיצור – חשבתי שנכתוב קצת על מלחמות.
הוא: על מלחמות? ביום שבת? בדיוק כשהסתיים לו חג החנוכה הלבבי? אהההם, טוב אולי אני יכול לחשוב על איזה חיבור בין היום הזה והתקופה הזו לבין הרעיון של המלחמות – אבל מה עבר לך בראש?
היא: חשבתי על זה שעברה שנה מאז המלחמה האחרונה וחשבתי על הכאב ועל איך זה כאילו רחוק – שם ואז – ובעצם מאוד קרוב אלי. אז חשבתי לשתף קצת בכאב ואולי לחשוב עליו דרך נקודת מבט קלינית. מה אתה חושב?
הוא: עכשיו אני כבר טעון במחשבות – תפילות, אתוסים, שחזורים והעמדה הסכיזופרנואידית. יצא לי להיתקל במהלך החג בתפילת "ועל הניסים" המתווספת במהלך ימי חג החנוכה ל"תפילת שמונה-עשרה" ול"ברכת המזון". במיוחד תפסו את עיניי השורות בהן מובנה הפיצול ועימו האידיאליזציה: " [...] מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה". משהו בקיטוב הבינארי הזה בין גיבורים לחלשים, בין רבים למעטים וכו' הזכיר לי כמעט אחד לאחד את האופן בו הנגידו 'בינינו' ל'בינם' בדיוק לפני שנה במהלך המתקפה על עזה.
היא: אפילו שעברה שנה, הדיבור על כך הוא קשה. מרגע שהמלחמה התחילה, שהחלוקה הבינארית השתרשה בלב, היא אינה מרפה, גם לא בחלוף הזמן. בעוד אנחנו מדברים, אני חשה בסכנת המדרון החלקלק שנמצא משני צידינו – האם אספר את הסיפור הפלסטיני של המלחמה? האם אספר את הסיפור הישראלי-יהודי? ואין שביל שניתן לצעוד עליו מבלי לגלוש מטה אל אחד מן התהומות הללו. ברגעים של חסד אני מצליחה פשוט לבכות. לא לכעוס ורק לבכות.
הוא: אני בהחלט מסכים שהמדרון הוא חלקלק וגם אני למעשה נמשך אחר בחירה בצד מסוים אחד – הצד שנתפס בעיניי כקרבן, כחלש. קשה לי בעצמי לתפוס את ה"מצב" כמורכב יותר וככזה הבלתי ניתן לחלוקה ברורה של "טובים" ו"רעים". יש משהו מאד מושך בהבחנה הבינארית שגם עושה את החיים יותר קלים וגם מרגיש יותר נכון ונאמן למציאות – אבל מה זה אם לא בעצם אותה תבנית סכיזופרנואידית מהופכת של חג החנוכה...? מלאני? גם את כאן?
קליין: " [...] כאשר הפחדים פוחתים, הדחפים ההרסניים פוחתים אף הם. במקביל לתהליכים אלה, רגשות האשמה והחרדה ביחס למותו של האדם האהוב פוחתים ונחלשים בהדרגה, ואז ניתן להתמודד עימם. כתוצאה מכך גדלה הדאגה לאנשים אחרים, מתעוררים רחמים והזדהות עימם, וכך גוברת האהבה בכללה. המשאלה לעשות תיקון, הקשורה במידה רבה לאדם האהוב ולחרדה מפני מותו, יכולה להתבטא כעת בדרכים יצירתיות ובונות".
היא: מי יתן ואמא תיהיה שמנה מספיק וששדייה יהיו מלאים מספיק, כך שיפחתו הפחדים ותתאפשר האהבה. גם האמא הזו (אני) וגם האמא של כולנו.
הוא: א-א-מן.
