ברית
שושנה וגבריאל | 5/12/2009 | הרשמו כמנויים
הוא: יש משהו במשקל ובחשיבות המיוחסת לפוסט הראשון. מעין כרטיס ביקור, דלת, חרך-הצצה למה שעתיד להיות כאן מעתה והלאה. התחושה היא שגם כאן מתחילה הברית בינינו לביניכם... אבל לא על הברית הזו רציתי לדבר היום ואפילו לא על הברית הטיפולית. רציתי לדבר ולספר על הדבר האמיתי.
היא: מתוך מה שכתבת אני חושבת על שני דברים. האחד הוא הזמן של הברית, תמיד בהתחלה, בפתיחה, בראשית של משהו חדש, לפני שיודעים מי ומה, תנאי מקדים להתרחשות. השני הוא, שבכל ברית יש שני צדדים שמתחייבים. ובחזרה לברית שעתידה להיות אצלנו, אני חושבת על זה שישנם בעצם שלושה צדדים להתחלה הזו – אנחנו, הוא והם. והנוכחות שלהם שם בינינו לבינו מעיקה עלי. מה הם נדחפים לנו? כבר על ההתחלה? ועוד עם כזו דרישה מוגזמת, פולשנית, אלימה? מבקשים מאיתנו לבחור בינו לבינם, להתחייב להם על חשבון ההתחייבות שלנו אליו?
הוא: רגע [פאוזה מתודית-רטורית], רק שנייה – מי הם ה"הם" האלו עליהם את כותבת?
היא: השאר – ההורים האחרים, הילדים האחרים, הבחורות הצעירות. כל אלה... הם...
הוא: ואל תשכחי את אמא שלי... בכל מקרה נדמה לי שכאן ראוי לעשות סדר, או לפחות ניסיון לסדר שכזה. אנחנו מתלבטים בעניין ברית המילה של התינוק העתידי שלנו. "מתלבטים"?, אתם אולי שואלים את עצמכם, וכן, יש לנו המון מחשבות לכאן ולשם. קודם כל התחושות מה"בטן" של הפגיעה הפיזית, החיתוך, הקיטום של איבר המין – קודש הקודשים – של הרך הנולד ולתחושה הזו, שהיא ככל הנראה הראשונה והמרכזית ביותר, מצטרפות התחושות והמחשבות הפוליטיות, התרבותיות, הדתיות ואיך לא – הפסיכולוגיות...
היא: בעיקר מכעיסה אותי השתיקה סביב הנושא. קצת מבייש לומר כעס, אבל זו ממש האשמה שעולה בי כנגד הכוח הגדול והמקיף שלתוכו נולדתי. גם לפגוע ככה במישהו קטנצ'יק, פספוס וחלש, וגם לשתוק לגבי זה, כאילו כלום לא קרה. פוי! אנשים רעים! כן, כן, כולכם! אל תתחבאו! כולכם רעים ורק אני בסדר פעמיים. גם בסדר עם זה שאעשה בסוף את המעשה. וגם בסדר כי אתלבט על זה הרבה, אספר ואכאב. נראה לי שנכנסתי פה ללופ של אשמה... מישהו?
הוא: אז רק רגע. לפני שאנחנו מאשימים פה את כל העולם ואחותו (שבוודאי ראוי שיואשם); את כל היהודים באשר הם (ומהם יהודים אם ניקח מהם את תחושת האשמה) ואת כל התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים (שאיתם עוד וודאי נבוא חשבון בעתיד הקרוב...) אני רוצה להגיד משהו עלי. כתבת קודם לכן על אותם "אחרים" – החברים שיהיו סביבו והבנות והנשים שיראו לו – אבל אני חייב להתוודות ולומר כי גם לי יהיה קשה לחתל בולבול ערל. אני יודע שזה נשמע טפשי, ילדותי, ופרימיטיבי אבל זאת האמת. יצא לי בחיים לראות כבר כמה איברים "שלמים" שכאלו ולסקרנות הגדולה של "להציץ" בדבר המיוחד הזה תמיד התלוותה מעין תחושת גועל וסלידה. ברור לי שזה מה שחונכתי לחשוב, ההגיון אומר לי שאין שום דבר שהוא "באמת" דוחה בכך ואולי אפילו ראוי היה שאגעל דווקא מאיברים נימולים-פגומים, אבל בסופו של דבר זה ה"שלם" שקשה לי איתו.
היא: בעניין הזה החוויה שלי קצת שונה. בודאי יש שוני שנובע מכך שאני עצמי לא "שלמה" ולא נימולה, כך שאין לי איזו הזדהות עם מי מהבולבולים. ונוסף עליו קיים שוני של מפגש עם הבולבול האחר, שאותי לא הגעיל בכלל. בכל מקרה, נראה לי משמעותי שעבורך זה חשוב ואני זוכרת שבשיחה קודמת אמרת שאם הייתה לך הבחירה בדיעבד, היית מעדיף שהדברים אצלך יחתכו בצורה דומה. האמירה הזו היא המושג הקרוב ביותר שיכול להיות לנו לגבי דעתו שלו בנושא ולכן אני נוטה לתת לה משקל מיוחד.
הוא: אז אחרי שפחות או יותר ברור לאן הדברים הולכים, חשוב לי בכל זאת לומר דבר או שניים על ההסתייגויות השונות מהברית ומהחיתוך: קשה לי עם האקט הברברי של חיתוך איברים; קשה לי מאד שאת האקט הזה עושים כשהקטנצ'יק עוד לא רואה ממטר; מפריע לי האירוע והחגיגה סביב הסיפור הזה; מפריע לי שזה כמעט ברור שצריך לעשות את זה בעוד על מילת נשים בעולם המוסלמי נראה לי שכמעט לכולנו יש דבר או שניים להגיד; מפריעה לי המחשבה שאם אני לא עושה לו ברית אני דן אותו באופן כמעט אוטומאטי לחיים קצת שונים – מהרגע בו הוא יכנס לגיל ההתבגרות ותתרחש הסיטואציה הראשונה של ה"השוואות" הוא יהיה השונה, הערל, המוזר, האאוט-סיידר. זה שמדברים עליו ועל הזה שלו מאחורי הגב... ובנוסף על כל זה אני גם רוצה שהבן שלי יהיה יהודי ומה יותר מסמן יהודים באשר הם (אמנם לא רק יהודים) מאשר הזין הנימול??? ובנקודה זו ממש בא לי לשאול שאלה – "כמה פסיכולוגים ופסיכולוגיות לא מלו את הבנים שלהם?"; ואם אהיה קצת יותר ספציפי – "כמה פסיכולוגים ופסיכולוגיות בעלי אורינטציה וויניקוטיאנית לא מלו את הבנים שלהם?". ויני? מה אתה אומר?
ויניקוט: בדפוס השלילי של ההתפתחות "הסביבה פוגעת בעובר (או בתינוק), ובמקום סידרה של חוויות אינדווידואליות יש סידרה של תגובות לפגיעה. [...] ה'יחיד' מתפתח אז כהרחבה של הקליפה במקום של הגרעין וכהרחבה של הסביבה הפוגעת. מה שנותר מן הגרעין מתחבא וקשה למוצאו אפילו באנליזה מרחיקת הלכת ביותר. היחיד מתקיים אז על ידי כך שלא מוצאים אותו. העצמי האמיתי חבוי, ומה שעלינו להתמודד איתו מבחינה קילנית הוא העצמי הכוזב המסובך, שתפקידו לשמור על העצמי האמיתי חבוי".
היא: וואלה... תודה. יש עוד המון דברים להגיד על הנושא. נגענו רק בקושי בעיניינים של גבריות, זהות גברית, הנאה מינית, זהות יהודית-ישראלית, גבריות יהודית-ישראלית, חודרנות, שליטה, אלימות, תלות מוחלטת, השתקה, מציצנות ועוד הרשימה ארוכה. אבל יש גם שבת יפה בחוץ. ויהיו לנו עוד בלוגים בהמשך לפיתוח ולהרחבה.
הוא: שבת יפה אבל מה עם שם-האב, הכניסה לסדר הסימבולי, חרדת הסירוס...
היא: שיחכו.
