העיקרון הממית – קריאה בספר 'מחר נעבוד' מאת תהילה חכימי. הוצאת טנג'יר, 106 עמודים.

גיא פרל | 3/2/2015 | הרשמו כמנויים

הרשימה ראתה אור לראשונה ב'עיתון 77', גליון 379-380 דצמבר 14-ינואר 15

חוק ההתיישנות

חֹק הַהִתְיַשְּׂנוּת לֹא חָל עַל דָּם שֶׁל מֵת. / שֶׁנִּשְׁפָּךְ עַל מִדְרָכָה.בִּירִיָּה.אוֹ עַל מַדְרֵגוֹת הָעִירִיָּה. / חֹק הַהִתְיַשְּׂנוּת לֹא חָל עַל בִּנְיָן בְּבַעֲלוּת. / אָדָם.אוֹ מְדִינָה.אוֹ קְבוּצַת רְכִישָׁה.אוֹ חֶבְרָה בע"מ. / חֹק הַהִתְיַשְּׂנוּת לֹא חָל עַל דָּם שֶׁל מֵת. / מִפְּצָצָה.בְּשׁוֹגֵג.אוֹ בְּכַוָּנָה תְּחִלָּה. / אֲבָל / חָל / עַל הַדָּם שֶׁלָּהּ / שֶׁנִּשְׁפָּךְ עַל מִדְרָכָה.אוֹ בְּבֵיתָהּ.אוֹ בְּאֹהֶל.אוֹ בְּמִשְׂרָד. / אוֹ בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה. / חָל עַל דָּם שֶׁמֵּת וְנֶעֱלָם כְּלֹא הָיָה. / וְעַל הַנְּשָׁמָה הוּא חָל / עַל הַכְּאֵבִים כֻּלָּם הוּא חָל / חֹק הַהִתְיַשְּׂנוּת חָל עַל מִי שֶׁחַיָּה" (עמ' 78).

ככל שהעמקתי בשיר 'חוק ההתיישנות', חשתי כי יש בו מורכבות מתעתעת. השיר בנוי כמעין משוואה בין שני חלקיו, המופרדים במילים "אבל" ו "חל". ברמה הגלויה לעין, נטען בו כי רצח של אישה הנו פחות בחשיבותו מרצח אחר, והוא נידון לשכחה מהירה והעלמות מן התודעה. אולם, קריאה מעמיקה חושפת שכבה נוספת בשיר, היות וחכימי מתרחקת מן הרצח במובנו הקונקרטי, אל רצח במובנו הנפשי והעמוק. חכימי עוברת מרצח מדמם, לרצח שקוף. הדברים מורכבים עוד יותר, היות וההרחקות מן הרצח במובנו הקונקרטי מתרחשת בשני צדי המשוואה – גם בחלקו הראשון של השיר יש ערבוב בין שפיכת דם לבין מושגים בירוקרטיים המובאים בזה אחר זה, ללא רווח ביניהם, וללא כל הקשר – הטקסט הבירוקרטי מתרוקן ממשמעותו. באופן בו אני קורא את השיר מקופל בו מסר מורכב ורווי בייאוש. לצד ההשוואה בין רצח אישה לרצח אחר, בכל אחד מחלקי המשוואה יש ערבוב מטשטש הבחנה בין רצח קונקרטי לרצח נפשי. אל היבטיה ממיתי הנפש של הבירוקרטיה – מוטיב מרכזי בשירת חכימי - אתייחס בהרחבה בהמשך הרשימה, תחילה אתייחס אל חלקו השני של השיר, בו מתואר רצח נפשי של נשים. חכימי יוצרת רצף, המלמד על זיקה, בין נשים שנרצחו, לבין נשים חיות הנרצחות שוב ושוב בעודן חיות בינינו. היא מסרבת להתייחס אל מקרי הרצח, מהם מזדעזעים כולנו, כאל מנותקים מן ההקשר הרחב של פגיעה בנשים במיטתן, במקום עבודתן, במרחב הציבורי, ובמקום מגוריהן – יהיה אשר יהיה.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

נחזור אל כוחה הממית של הבירוקרטיה. בשירת חכימי, הבירוקרטיה איננה רק שלטון פקידים. הבירוקרטיה במובנה העמוק הנה כח מעקר, מנכר ומשטח, וכאשר היא חודרת אל הנפש ואל עומק הקשר בין אנשים - היא הופכת לממיתה. חכימי מזהה את העקרון המעקר והממית במבנה החברתי, במקום העבודה, במערכת הצבאית, ביחסים אנושיים, ולמעשה בכל מקום. בשיר 'שובר גלים', למשל, היא מרחיקה נדוד אל יבשות אחרות, אך בכל אשר תלך הניכור נותר אותו ניכור, התרדמה הנפשית אותה תרדמה – "בְּאוֹסְטְרַלְיָה אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת עַצְמִי אִשָּׁה חַיָּה / זֶה מַמָּשׁ קַל / כִּי כֻּלָּם מִתְחַזִּים / קָבְרוּ אֶת הַנְּשָׁמָה שֶׁלָּהֶם וְכִסּוּ בְּבֶטוֹן. / שָׂמוּ אוֹתִיּוֹת עַל הַקֶּבֶר: / תַּנְצְבָ"ה / יוֹם אֶחָד אֲנִי אֶחֱזֹר לַחַיִּים" (עמ' 35).

במספר שירים, מתייחסת חכימי אל השירה כאל אחת הדרכים היחידות שנותרו בידה להתריס כנגד העיקרון הבירוקרטי הממית, למשל – "רָצִיתִי לִצְרֹחַ עֲלֵיכֶם שִׁירִים, / כָּאֵלֶּה שֶׁיִּתְפָּרְצוּ בְּלִי שֶׁאֵדַע. / הֵם יִתְפּוֹצְצוּ עַל הַשְּׁטַחִים שֶׁלָּכֶם / (כְּמוֹ פִּצְצַת מַרְגֵּמָה שֶׁאֵינֶנָּהּ חֻקִּית עַל-פִּי אֲמָנַת זֵ'נֵבָה / אוֹ / עַל-פִּי חֻקֵּי הַמּוּסָר)." בוא גם אל אמנת ז'נבה היא מתייחסת כאל טקסט בירוקרטי המרוקן את הפעולות המתוארות בו ממשמעותן המוסרית (מתוך 'שירים' עמ' 37). או בשיר 'פוסט מורטם' (עמ' 36), בו מבקשת השירה – הטקסט החי - להעיר חיים-מתים מתרדמתם - "זֶה שִׁיר אַחֲרֵי הַמָּוֶת / פּוֹסְט מוֹרְטֶם / שֶׁיִּשָּׁלַח אֲלֵיכֶם לִכְתֹבֶת הַמֶּיְל / דֶּרֶךְ עֲנְנֵי הַשָּׁרָתִּים [...] וְכָל אוֹתָם שִׁירִים שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּמַהֲלָךְ הַחַיִּים / יוֹשְׁבִים כָּעֵת עַל כִּסְּאוֹת מוּלְכֶם / צוֹפִים בַּדָּבָר הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא / אַתֶּם [...] אֵין כְּלוּם / רַק אַתֶּם מֵתִים מִקֹּר מֵתִים מֵרֹב שִׁירִים / חַיִּים".

אסיים בשיר 'הטבע דומם' (עמ' 52), מן הטובים והחשובים בספר, בו חכימי מתארת בפנינו תמונה יום יומית. טון הדברים הנו דיווחי, מפורט ובירוקרטי. את ההתייחסות למשמעותן של ההתרחשויות מחליף דיווח לקוני על מיקומן. שירה של חכימי חושף בפני הקורא את הניכור הבירוקרטי הממית שקנה אחיזה במבטו שלו, ומבקש, כרבים משיריה, לטלטלו ולהעירו מתרדמתו.

"בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית שֶׁל הַכַּרְמְלִית אֲנִי רוֹאָה: / עוֹרְבִים אוֹכְלִים פֶּגֶר שֶׁל יוֹנָה / תַּחַת הָעֵצִים / פְּלִיטִים אַפְרִיקָאִים מְחַכִּים לַעֲבוֹדָה / בַּתַּחֲנָה / נָשִׁים מְבֻגָּרוֹת רְתוּמוֹת לְעֶגלוֹת שׁוּק כְּבֵדוּת / לְיַד הַנַּדְנֵדָה / יְלָדִים מְשַׂחֲקִים / עַל דֶּשֶׁא מִגּוּמִי יָרֹק."