טַוָּס מֶלַנְכּוֹלִי – על האפשרות לאושר בספר 'הימים היו יפים מאִתנו' מאת תנחום אבגר אבן חושן 2014

גיא פרל | 25/1/2015 | הרשמו כמנויים

"בְּאַמְסְטֶרְדַּם, בִּשְׁלָהָיו שֶׁל אָבִיב / תָּרֹג-תַּרְנְגוֹלִי, אֱלֹהִים גִּלָּה נְדִיבוּת נִפְלָאָה / כְּלַפֵּינוּ: הוּא לֹא הִתְעָרֵב בְּעִנְיָנֵינוּ. / הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים – אוֹ אֵיךְ לַעֲזָאזֵל / מְכֻנֶּה אוֹתוֹ רֶגֶשׁ חֲמַקְמַק / מָתוּן כַּוֶּרֶד" ('באמסטרדם, בשלהיו של אביב', עמ' 22).

בשיר זה מתייחס אבגר אל רגע של אושר בזהירות רבה. האושר אינו נתפס כמצב טבעי, כי אם ביטוי לנדיבות אלוהית, וזו אינה נדיבות של נתינה – כי אם של הימנעות. השיר לוכד את האושר החמקמק ברגע נדיר שבו הוא מתאפשר – מתוּן כוורד ודומה כי אף עדין כמוהו למגע – אך מובלעת בו עמדה מפוכחת ומרירה ביחס אליו. רבים משירי 'הימים היו יפים מאתנו' עוסקים באושר. כבשיר שבו פתחתי את הרשימה, עבור אבגר האושר חמקמק, שביר, וגם ברגעים שבהם הוא מתאפשר הוא מתקיים על סיפה של אומללות גדולה, לדוגמא – "הָיִיתִי שֶׁקֶמִיסְט אוֹ אֵיךְ שֶׁקּוֹרְאִים לְזֶה, / מְחַלֵּק מְצֻפִּים, בִּירוֹת, כְּרִיכִים – / כָּל הַדְּבָרִים שֶׁעֲשׂוּיִים לַהֲפֹךְ חַיִּים דֵּי תְּפֵלִים / וְנוּגִים לְחַיִּים נִמְרָצִים וּבַעֲלֵי מַשְׁמָעוּת." ('נלאיתי מכל המלחמות', עמ' 9).

אצל אבגר, מעורבת חוויית האושר במידה של מרירות והכרה בשבריריותו. קיבלתי את הרושם כי, בין היתר, הדבר עולה ישירות מדמותה של אמו ויחסיו עמה. לדוגמא, בשיר 'האושר הוא כתום' (עמ' 28) הוא מתאר את חתירתה של אמו, פליטת שואה, אל האושר. כך נפתח השיר – "אִמִּי הָיְתָה אִשָּׁה קְצָת מֶלַנְכּוֹלִית, וּמֶלַנְכּוֹלְיָה / – אַתֶּם יוֹדְעִים – הִיא לֹא בְּדִיּוּק שֵׁם שֶׁל פֶּרַח." בהמשכו מתואר ניסיונה של האם להיות מאושרת באמצעות רכישת מכונית בעלת גג כתום וזאת למרות שלא הייתה בעלת רישיון נהיגה. אצל האם, כמו אצל אבגר, נמשכת השאיפה לאושר והוא גם מתאפשר, אך יש בו מימד אבסורדי, טעמו מריר, והוא ניצב על פי תהום. כך מסתיים השיר – "הָיְתָה מְצִיצָה מִבַּעַד לְאֶשְׁנַב הַמִּטְבָּח / וְתוֹלָה מַבָּט קָפוּא בַּגַּג הַכָּתֹם / שֶׁל הַמְּכוֹנִית / כְּשֶׁרְגָשׁוֹת נוֹקְבִים שֶׁל מוּעָקָה וְלֵאוּת / הָיוּ נִמְהָלִים בְּרִגְשָׁה קַלָּה / וּבְשֶׁמֶץ שֶׁל שִׂמְחָה בְּלוּמָה / שֶׁהָיוּ יוֹצְרִים יַחַד / תַּעֲרֹבֶת מוּזָרָה מֻפְרֶכֶת שֶׁל חַיִּים אֶפְשָׁרִיִּים."

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

דוגמא נוספת, מהודקת ומכאיבה, ניתן לראות בשיר 'מלותיה האחרונות של אמי' (עמ' 35):

"מִלּוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל אִמִּי הָיוּ: / 'אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת. לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת / שֶׁזֶּה הַסּוֹף'. / אַחַר כָּךְ עָצְמָה אֶת שְׁמוּרוֹתֶיהָ הַכְּבֵדוֹת / הַלֵּאוֹת. // לְיָמִים דִּמִּיתִי לְזַהוֹת בְּסָפֵק חִיּוּכָהּ / סָפֵק עֲוִית-שְׂפָתֶיהָ / אֶת עָרְמַת הָאָסִיר / הַנִּמְלָט –". האם נמלטה אל אושרה, אך אבגר היטיב לזהות את האומללות הגדולה שהמשיכה לרדוף אחריה ולנגוס בעקביה, עד שעצמה את עיניה.

כדי להעמיק עוד יותר את הבנת מורכבותה הנפשית של האם, ומורכבות הקשר בינה לבין המשורר, מעניין להשוות בין שני שירים קצרים שאביא במלואם. השיר הראשון הנו 'אמי, צוָאה' (עמ' 62) – "'אֲנִי רוֹצָה שֶׁתַּחֲשֹׁב עָלַי רַק / מַחֲשָׁבוֹת לְבָנוֹת צַחוֹת, / צַחוֹת כְּמוֹ הֶחָלָב שֶׁהֵינַקְתִּי אוֹתְךָ / בֶּהֱיוֹתְךָ תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ'." זו צוואתה של האם המובאת כציטוט מפיה, ומרתק להשוותה לשיר 'לזִכרה' (עמ' 10) – "אִמִּי הִטִּיפָה לִי כָּל יַלְדוּתִי / שֶׁ'הַחַיִּים הֵם לֹא מִי יוֹדֵעַ מָה' / וּמֵאָז / מֶשֶׁךְ כָּל חַיַּי / אֲנִי קָם עִם שַׁחַר לִגְמֹעַ / קָפֶה תָּפֵל שֶׁל בֹּקֶר / לְזִכְרָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל אִמִּי". דומה כי האם ביקשה להעניק לבנה כל שיכלה, ולהפרידו כמיטב יכולתה ממחוזות הכאב שמהם היא הגיעה, ומן המלנכוליה שקנתה אחיזה בנפשה. אולם, העצב נכח בחייה ובחיי בנה, והכתים את צחות חלבה – היא יודעת זאת, ולכן בצוואתה היא מבקשת ממנו לדבוק בטוהר כוונותיה הראשוניות. כפי שניתן היה להבחין בשירים שבהם פתחתי רשימה זו, אצל המשורר, בעקבות אמו, נוצרה מעין צמידות בין האושר לבין האומללות שעל סיפה הוא מתקיים. התיאור החותם את השיר 'לזִכרה' מהווה זיקוק של מורכבות זו – זֵכר האם עולה מתפלוּת הקפה, ולא מצחות החלב, אבל המתיקות נותרת.

אסיים רשימה זו בשיר הקצר 'כשהשמש מעריבה' (עמ' 56) שבעיני הוא היפה בספר, ועולות ממנו קבלה והשלמה מלאה עם האופן שבו לפותה לבלי הפרד תפלוּת החיים במתיקותם:

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מַעֲרִיבָה

כְּטַוָּס מֶלַנְכּוֹלִי

יָדַעְתִּי שֶׁהַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא

הַחְמָצָה אַחַת נִפְלָאָה