רוצים שינוי???
רועי סמנה | 17/9/2014 | הרשמו כמנויים
מדוע אנשים פונים לטיפול? אחת התשובות הנפוצות וההגיוניות היא שאנשים פונים לטיפול כי הם רוצים להשתנות, להשתפר. ועל זה היה אומר לאקאן: "פחחחחח".
ובהרחבה: לאקאן טוען שמטופלים לא באמת רוצים להשתנות. הסימפטומים שלהם מספקים להם, ובכן, סיפוק. אפילו הנאה. למה לעזאזל שירצו לוותר עליהם? בטי ג'וזף הקלייניאנית מכלילה פחות ומדברת על "קבוצה קטנה של מטופלים" שסובלים מנטייה להרס-עצמי, מהתמכרות סאדו-מזוכיסטית לחורבן וייאוש, מטופלים שתקיעותם אומנותם. אייגן מגדיל וכותב על רצון ש"עשוי למלא תפקיד הישרדותי, אבל לרוב הוא מותיר את החיים במצב המתנה... רצון ריק, המזין את קיומו שלו מבלי לתת לאדם שום דבר מזין כמעט" (עמ' 41), רצון "המתהדק סביב עצמו כאגרוף שאינו יכול להיפתח... והופך לחור שחור, דחוס ואפל יותר ככל שחולף הזמן" (עמ' 42).
בין אם מדובר בקבוצה גדולה ובין אם מדובר בקבוצה קטנה, המפגש עם מטופלים שעושה רושם שאין להם באמת עניין לזוז מאזור אי-הנוחות שלהם הוא מתסכל, אפילו מכאיב. הוא פוגע בפנטזיות ההצלה והאומניפוטנציה שלנו המטפלים, מזכיר לנו שהאנליזה היא אולי אינסופית אבל היכולות שלנו דווקא לא.
כאן אני חייב לסייג ולומר שעל אף שכבר מזמן למדתי שקשה אין רק בלחם, לגבי הקשר בין רצון ויכולת, לפחות בכל מה קשור בשינוי פנימי, נותרו בי ספקות. היכן עובר הגבול בין "לא יכול" ל"לא רוצה", אצלנו כמו גם אצל המטופל? ומה בכלל קודם למה- הרצון או היכולת? רק אלוהים (זה שסבתי הייתה נוהגת לומר שעוזר רק למי שעוזר לעצמו) יודע.
***
אנשים מגיעים לטיפול כי משהו מעקצץ או צורב או שורף להם. הם בוודאי רוצים הקלה, אבל לא בהכרח מוכנים להתאמץ עבורה. הגישה של חלקם לא שונה מזו של לקוח במוסך, שמצפה להשאיר את הרכב שלו ולחזור כשהמנוע מתוקן. יש שבורחים מהקליניקה מיד כשהם מרגישים תזוזה קטנה, רעד קל בכנף השבורה. אחרים נשארים לתקופות ארוכות, אבל משתמשים בטיפול כעלה תאנה המכסה על ערווה מצומקת של פסיביות וסטגנציה.
יש כמובן את אותם אמיצים שמעזים לקפוץ בלי מורא למים העמוקים של השינוי ולהסתחרר בתוכם, וכשהמערבולות שוככות ניתן לראות, לעיתים קרובות, שמתוך הכאוס צמחו דברים מדהימים. אך אצל רבים וטובים ישנו פחד עז לטלטל את הסירה, אפילו אם זו הדרך היחידה למשות אותה מהביצה הטובענית בה היא שקועה. ישנו חשש עצום להעיר כלבים ישנים, אפילו אם הם רתומים למזחלת היחידה שיכולה להוציאם מהשממה הקפואה. כי, בינינו, מי יכול להבטיח משהו בחיים האלה? והשטן שאתה מכיר ומחזיק חזק ביד עדיף אולי משני מלאכים על העץ.
***
שינוי דורש התמסרות. לפעמים כדי לגייס את הנכונות הזו להתמסר דרושות שנים של מפגשים חוזרים ונשנים בין הראש לקיר, חזרה כפייתית על אותה טעות רק כדי להבין אותה טוב יותר. אבל הנכונות הזו דורשת דבר בסיסי נוסף: דמיון. היכולת לדמיין אפשרות אחרת, חלופית, היפותטית ככל שתהיה, היא הכרחית. על מצע הדמיון יכולה להתפתח בהמשך אמונה. אבל מה עושים כשאין כזה בנמצא?
לאקאן מאמין, בניגוד לביון, שהמטופלים זקוקים לתשוקה שלנו. הם זקוקים לה משום שאצלם היא אבדה. אם אנחנו לא נשתוקק לשינוי בשבילם, אם אנחנו לא נילחם על נפשם, יתכן שהקרב חתום מראש. אן אלווארז מדגימה השקפה דומה כשהיא מדברת על "פונקציית ההשבה"- עמדה טיפולית אקטיבית, עיקשת, שלא מוותרת על האמונה באפשרות של המטופל להתפתח. בעצם, אנחנו נקראים להבנתי על-ידי לאקאן ואלווארז להוות "דמיון מסייע" (auxiliary imagination) ולהחזיק את העתיד, את התקווה, את החלום עבור המטופל, לפחות עד שיהיה מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו.
***
אסיים בברכת "שיפה ושונה (!) תהא השנה" אשר מתחילה לה בקרוב.
לקריאה נוספת-
אלווארז, א. (2005). נוכחות חיה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2005.
אייגן, מ. (2014). קשרים חבולים. ירושלים: כרמל.
Bion, W.R. (1967). Notes on memory and desire. Psychoanalytic Forum 2, 271-280
Fink, B. (1999). A clinical introduction to lacanian psychoanalysis: Theory and technique. Cambridge: Harvard University Press
Joseph, B. (1982). Addiction to Near-Death. Int. J. Psycho-Anal., 63, 449-456
